בואו ונשיר שיר עצוב,
נצבע את השמים בשחור,
ונוריד מאיתנו את השחוק.

ניתן למנגינה עצובה,
להתנגן לה לאיטה,
ונחשוב על סוף העולם.

הגלים יסערו,
השמים יבערו,
המלאכים יבכו,
והארץ תתכסה מפני עצמה.

הפרחים יבלו,
המתים יחיו,
השמש לעולם לא תחזור,
ואנחנו נהיה צללים מטושטשים.

נהיה אסירים,
בעולם משלנו,
נכלא את עצמנו,
בצינוק, בחושך ובשכול.

אתה סגרת לי את האמונה,
אני סגרתי לך את התקווה,
כלאת אותי עם כאב עמוק,
ואני השארתי אותך בבור שחור.

אז בואו ונשיר,
כי אבדה התקווה,
צללנו ירקדו לקצב דמעותינו,
ונשמותינו יעלו השמימה בסערה.