הרוח נשבה עלייה והעיפה לה את השערות על הפנים, זה דגדג.
בחוץ הייתה שקיעה,פנסים ראשונים, וברדיו התנגן שיר ישן.
השמיים היו ורודים.
מהחלון היא ראתה ילד רץ בגופייה וזקנה עוברת תכביש.
יום שבת, היום האהוב עלייה בשבוע, יום עם המון שקט.
היא חשבה על הלילה שעבר, היא בקושי זכרה משהו,
רק כמה דברים מטושטשים ועוד איזה בחור ברקע.
היא כעסה על עצמה, אבל לא ידעה על מה בעצם יש לכעוס,
ומה בעצם היא עשתה.
לא היה לה את מי לשאול כי היא איבדה כבר את כולם,
היא הרגישה אומללה ובודדה מתמיד,
וכעסה. כלכך כעסה.
היא ניסתה להתרכז, ניסתה להזכר מה קרה לה.
כאב לה הראש, כלכך כאב שזה אכל אותה מבפנים.
היא הרגישה כלכך רע, הרגישה מתה.
היא קמה מהכיסא, הניחה את כוס הקפה השלישית שלה,
התקדמה למיטה, ונזרקה לתוכה. היא רצתה להעלם.
היא הרגישה כלכך טוב בתוך המיטה ורצתה להשאר שם לנצח.
משהו הפריע לה אז היא התנתקה לרגע מהפנטזיות
והרימה את הראש,
היא מצאה את החצאית של אתמול

מלאה בדם.