לא חשבתי בחיים שיכול להיות מצב כל כך משעמם. אני שוב מתחיל
לראות את הכתמים האפורים, רודפים אחרי הכחולים. אבל אין...אף
אחד לא מנצח את הסגול. הוא קורע את כולם, אף אחד לא יכול עליו.
כבר שנים שזה ככה.
לפעמים שמשעמם לי אני חולם על חול. חום או לבן, לפעמים הוא
קליל ונושב כחלק מהרוח. לפעמים הוא כבד וקר. כשהם גרגרים
בודדים, הם לא מורגשים בכלל, אבל שהם ביחד, הם כבר ממש כבדים.
אני חולם בימים, שאני יכול להתפרק כמו גרגרי חול, לחלקים קטנים
קטנים, שאף אחד לא ישים לב אליי, ואני אוכל לעבור דרך דברים
כמו כלום.
גם בארון שלי החול נכנס לאט לאט. אחד, ועוד אחד. בפינה ליד
הנעליים השחורות כבר יש גבעה קטנה של חול. ניסיתי כמה פעמים
להזיז אותה, שלא תפריע לי. אבל לא הצלחתי להגיע אליה. ככה הוא
החול, הוא אנטיפת ומגעיל. אני בכלל שונא חול. אני גם שונא את
מיכל. מיכל אהבה חול. היא זאת שהכניסה אותי לכאן. אני בכלל לא
רציתי לבוא מהרגע הראשון. רציתי לחיות, לרוץ, לנשום, לסבול,
לבכות, לחייך, להיות מאושר. כמו כל יצור רגיל. כמו בנאדם. כמו
שהייתי פעם.
למה הייתי כל כך טיפש? למה הקשבתי לה בכלל? הייתי בסך הכל ילד
תמים. היא רימתה אותי. אבל הם שם למעלה לא הבינו את זה.
כולם פה במקום החדש מנסים לשכנע אותי שזה לא כל כך נורא. שטוב
כאן, ובהתחלה זה קשה וצריך להתרגל. ואח"כ אני כבר לא אוכל
לחזור. הם אומרים שאני גם לא ארצה. השכן משמאלי אמר שיקח לי
שלושה חודשים לפחות. שאחרי זה אני כבר אשכח מכולם, ואפילו לא
אבכה שירצו לראות אותי. ושהפרחים כבר לא יזיזו לי. השכן מימיני
שותק. מאז שהגעתי. שותק. ובעצם אף אחד כאן לא מבין אותי, הם לא
יודעים איך זה בשבילי. הם אף פעם לא חלמו על חול, ואז קמו
למציאות שלי. הוא חושב שהוא שווה משהו החול הזה. למרות שהוא
יותר מלוח מהגשם, ובמכות הוא קורע אותו כי הוא הרבה יותר כבר
בבודדים. אבל אם הגשם העולמי יתאחד שוב- לחול אין סיכוי עליו.
אני חושב, שפעם גם הם היו יצורים נורמאליים, כמוני. אבל כשהם
הגיעו לכאן, כולם שכנעו אותם שזה כיף, ושהם יתרגלו. ושבכל מקרה
אין להם ברירה.
כשאני חושב על זה, אני שונא גשם יותר מאשר חול. והשילוב בינהם-
קטלני. במיוחד במקרה שלי. כשהזיכרונות באים לכאן, עם כל הפרחים
שלהם, והגשם הדביק והמלוח שלהם, אני בכלל לא מבין איך אני
מתגעגע בכלל. איך הם חסרים לי.
מה שהכי מעצבן זה שכל פעם הם עומדים שם שעות, מחכים שמישהו יתן
להם להכנס, ובנתיים מחשבים כמה זמן אני כאן. "זה היה אחרי
הפיגוע שם, זה עם ההרוגים, לא לא... זה היה אחרי המסיבה של
מוטי, באפריל... לא לא לא זה בכלל היה בפברואר, כי אני זוכרת
שירד גשם...". בסוף מישהו נזכר ואז כל הזיכרונות אומרים אהה
ביחד כמו בתוכניות אירוח זולות, ואז יש שקט.
אבל זה לא העניין. כי לפני שהגעתי לכאן לא שנאתי כלום. לא את
מיכל. לא את הגשם. לא את החול. לא את הזיכרונות. וגם לא את
החישובים שלהם. גם לא את הפרחים.
אבל לפחות כבר השלמתי עם העובדה שאני חול.
והסגול, עדיין קורע את כולם.