אישה שכמותה,
כותבת שירים בשמיים כחולים
כשמרגיש לה מעונן חלקית.
יוצאת לצוד אפיפניות
ומבקשת מילה של גדולים
בראשה שלכת מחשבות.

במכולת השכונתית,
לא ראו לה מזמן את החיוך
ועוד שתיקה שלה סודקת קירות
בפסיעותיה בין השמשות.

סערה והיא
לא תמיד מבינה
את הקיטש המרוח על פני שמיים,
שם בדיוק נפגשים,
כך אומרים, זמני הביניים,
פורסים מרחב אינסופי.

אישה שכמותה,
לובשת כתום ביום ערפילי
כשמספרים בחדשות על מזג-אוויר משונן
וזה לא שהתבלבלה,
זו דרכה לרשום בעולם -