דלת האוטובוס נפתחה. זה היה אחד מהשלבים האלה, בחיים, שבהם היה
צריך לעלות.
הוא יכול היה לשמוע את האנשים מסביבו מתכוונים אבל לא אומרים.
יכול היה לשמוע את כולם אומרים לו. נו, עלה. עלה כבר. למה אתה
מחכה. (לגיל שלושים?) . עלה כבר.
בתוך האוטובוס הוא קיווה לא להיתקל בה. זאת בדיוק השעה שהיא
צריכה לחזור מהאוניברסיטה , ולא צריך עכשיו לראות אותה, באמת,
לא.
הוא שילם לנהג והתקדם בעיניים היסטריות אל בטן האוטובוס. היא
לא שם.
אפשר (לשבת).
הרחובות הריקים סבבו סביב האוטובוס, או שמא היה זה האוטובוס
שסבב סביבם, והוא הניח לגלגלי העיניים שלו לזוז בקצב מימין
לשמאל פעם אחר פעם.
אלה היו גבולות הקיום שלו. עמודי התווך. הפרש מרחקי האישונים
בתנועה. יופי.
עכשיו היא יושבת, למרות הכל ועל אף, כמה מושבים קדימה לו.
מוחו, מסתבר, קולט ומוחק אותה מיד, בכל פעם שנתקל בה.
כך קרה גם באוניברסיטה, כשחלף סנטימטרים בודדים ממנה ולא הבחין
בה- וכך, כנראה, גם עכשיו. איך היו קוראים לזה, אלה? הדחקה?
כן?
זה סוף החדשות מקול ישראל.
היא בטוח ראתה אותו. כמעט אין ספק.
הוא ראה את תנועות הידיים המוכרות והפרופיל הבלונדיני המוכר,
את חצי עדשת המשקפיים, משקפופרית.
מה את מסבירה לזו שלצדך, באיזה הקשר, איזה שקר את מוכרת הפעם
ולמי.
אולי היא תסב פניה אחורה (בזעם), אבל לא.
היא הייתה מאלה שבולעות.
"אני, ניר"
"אתה, מה?"
והיא הייתה בלונדינית. ובאתי לדנה. והיא, דנה, דנה אור, דנה
(חושך).
ואני, אני מה, תאטרון ושירה.
בתל אביב בסינמטק בפסטיבל סרטי סטודנטים בינלאומי אחד, הקרינו
סרט, אחד, של איזה במאי אם אינני טועה  from Chile` , אם אינני
טועה.
ישבנו שם, מסביב ילדי האקדמיה זבי העין, ילדים ללא מדורה,
זונות בני זונות, ושנאתי את הכל ואת האור ואת הקאטים ואת
השוטים המתחלפים ללא הרף ללא טעם ללא סיבה, בלי שביקשתי מהם או
רציתי בכלל, והיא ישבה לידי, בלונדינית, ואהבתי אותה.
הנה ככה נברא האגו שלי:        
מתוך זוהר עיניה הכחולות, מתוך הריח המתוק המסנוור של הבל פיה,
מתוך בטן התפוזים הנפלאה, מתוך הכוס המטומטם שלה.
הרצון הבלתי מובן בלתי נסבל בלתי נשלט הזה, כן. להיבלע.
על המסך בצבעי הקיום, שחור ולבן, ישב מולה הנער, עיניו
מזוגגות , עיניה מתות , והוא הגיש את האוכל לפיו. היא היתה
מתה, והם סעדו יחדיו סביב שולחן קטן, זו היתה איזו טירה,כך
נדמה לי.
הנה ככה אני בא לספר, להתיימר, לזרוע מילים בשדה הריק (כן,
מטאפורה), לצקת משמעות אל תוך צואת כלבים מסריחה, למרק את
העבר, לסרק אותו, למעוך אותו, לצרוך אובססיבית שוב ושוב את
"הרגעים המצטברים זה על גבי זה באקראי", לשלוף את מטה הקסם
המגוחך הזה, זה הבא להפוך את החיים למה שהנה לעולם לא יהיו,
כן, ליצירת אומנות.
קח עט, הרי לך עט, מרח את הדיו במכחול, הרי לשתות אותה כבר
שתית. היכנס, בדלת.
הנקבה מהסרט החלה לפלוט, אט אט, בקצב רך ושווה, נוזל שחור
מהפה שלה, וילדי האקדמיה זזו בכסאות המרופדים שלהם, הנערות
והנערים מצחקקים והבעות גועל מתמוגגות באוויר הרע.  
חכו תראו מה אני עושה לה תכף ומיד בעוד כמה שוטים איך אני
מייבש לה את הכוס במייבש שיער דקורטיבי שיש לכם בטח בבית ואחר
כך אני גומר בקבוק שלם של וזלין לתוך פי הטבעת שלה ואז, כן
ילדים יקרים, אז תוכלו לשמוע ולראות את החריקות הצורמות של
הרחם הרקוב שלה, נשטף ונברא מחדש.



באמצע הסצינה הוא כיסה את עיניה הכחולות,  לבל תראינה העיניים
היפות את הזוועה, היא צחקה והם צחקו, בתל אביב בסינמטק תל אביב
בפסטיבל סרטי סטודנטים בינלאומי אחד, תל אביבי אחד, הקרינו סרט
אחד, של איזה במאי אם אינני טועה  from Chile` , אם אינני
טועה, ואהבתי אותך.
הנה ככה אהבתי אותך:  
מסתובב בדירה לבוש בחצאית המיני שלך, התחתונים שזה עתה הסרת
ברב חסדייך  כרוכים על צווארי ככתר מלכות כשבועת אלוהים כקולר
כלבים נרצעים, ראותי נושמות עד קצה יכולתן ואף למעלה מזה את
ניחוח הבד הדק, המתוק.
הנה ככה אהבתי אותך:
לשוני נחושה להגיע אל הרחם שלך , טועמת בדרך את הכל, משתוקקת
ללחוש שם את אהבתי המטורפת.
הנה ככה אהבתי אותך:
ידיי המושכות בכח את שיערך לאחור ומכות באחורייך שוב ושוב
בזעם, באהבה, באהבה, באהבה, באהבה.
עיניי המעורערות בוהות בך אחרי שאהבנו, מביטה בי, מלמטה, שרידי
הזרע עודם בשפתייך וגבך חריצים נירים  שתי וערב כמעט ודם, ואני
צוחק.
רציתי למות איתך. אז, בתוך הים. ואחר כך, בבתי הקפה. ובחדר
שלך, בקיבוץ. בין העצים והציפורים.
כן, אני בא לספר על אהבה. אני בא לספר על האבסורד העצום שבלספר
על אהבה.
זה מופרך מן היסוד, חסר סיכוי, מטומטם לחלוטין.
הוא חייך כשראה מאחור איך הסתפרה. מי סיפר אותך ככה, מצחיקה
אחת.
היא יורדת בכיכר מילנו, והוא, הו הו, הרבה לפניה. לאן? כל
מיני. סידורים, התחייבויות. יש לו חיים משלו. הנס שהתרחש אז
בדירה שלך בנורדאו- איפה נורדאו ומי זה בכלל הנורדאו הזה, הוא
כבר מת. מת. כבר קברו אותו ומזמן והנה אפילו קראו על שמו רחוב.

ופתאום חשב: זה הכל בגלל שגרת בדיוק מול קפה  Paris הארור,קפה
Paris הארור המזוין, אלוהים אדירים, שאפילו גביע יין אחד או
ספל קפה אחד לא ינוחו בו בשקט על הבר לעולם, כי האדמה שלו
ספוגה כולה בדם נעורים, טהור טהור דם הנעורים הזה.  
ואיך העזת, איך חשבת להיות מאושר, מטרים ספורים מהמקום בו קרה
האסון הנורא כל כך.

על הגעגועים לא אומר דבר.
לא על לילות הבכי ולא על צעקות הבשר הנוראות, אלייך.
לא על שינייך שנעצת בפרק היד שלך וברחת לשירותים, מה אכלת היום
מתוקה, ולא על המשפט המחריד הזה בכתב היד הילדותי שלך בדפי
היומן שלך בגיל חמש עשרה: להפסיק להזדיין מהתחת.
לא על עינייך היפות בדמעות בוערות אליי בימי הטירוף הראשונים
נטולי השינה:
מה עשית לי, פסיכי אחד.
הוא ירד באחת התחנות מהדלת הכי אחורית שיכול היה הנהג לפתוח,
במסגרת המגבלות הטכניות, כמובן, והתחיל להזיז את הרגליים,
ללכת.
הוא דפק בדלת.
פתחה לו בלונדינית בביקיני ולקחה אותו לחדר.
"אתה יודע פרטים?"
"באתי לדנה, והתאהבתי בשותפה שלה- את ראית דבר כזה בחיים
שלך?"
היא נתנה בו שדיים ועיניים בוחנות.
"מה?", היא אמרה.
"תסתובבי", אמר.
"את בלונדינית?"
זה אותו דבר, הוא חשב. היד שלו הניחה מאתיים שקל על הכסא והוא
נתן לה לאכול את הזין שלו ואת ישבנה האכיל מרורים והוא צחק
לנוכח אודם האורות בחדר ואיך זה שאין אף פוסטר של פרל ג'אם על
הקירות.
את רואה, אני לא בוכה בכלל, הוא אמר לה.
כשהיא הסירה ממנו את הקונדום הוא אמר לה:" את רואה? אני לא
בוכה בכלל. ובהתחלה בכלל רציתי לבוא לקיבוץ עם פרחים ולכרוע
ולבכות ולהתחנן ואם לא אז לחסל את שנינו בשתי יריות אהבה
שיהדהדו בכל הקיבוץ המזוין הזה כמו שהדהדו גניחות האהבה
המתוקות שלה עד שהחברה שלה שגית והשכן שלה לא זוכר איך קראו לו
צחקו ואמרו ששומעים אותה כבר בכל הקיבוץ, והקירות רועדים.
ותגידי לי אולי את מה יהיה עם השנאה העצמית התהומית שלה
והבדידות הנוראה שלה ושלי וכאבי המחזור שלה והעיניים היפות שלה
והנפש העשירה וההתמסרות הזולה שלה לכל גבר זב
רק לא לי ואז מה אם היא לומדת לתואר ראשון ושני בספרות ותולדות
האמנות ואלוהים יודע מה ואפילו דוקטורט מי יאהב אותה מי יחבק
אותה בחורף הארור הזה הקר הקשה במקום אותי היא מחבקת את הארנבת
המטופשת שלה תתבגרי כבר מטומטמת אני אוהב אותך מפגרת אני אוהב
אותך זונה..."

והמכתב שכתב לה.
קצר וארוך ונוקב ומעליב ומשפיל ומתרפס ונחנק מאהבה. מנסה
להחזיר אותה באהבה, בשנאה, באלימות, בנעיצת סכין בתהומות
הרגישות העדינות ביותר, הפעורות, המדממות שלה.
לא אסלח לך לעולם, הוא כתב לה, סולח לה בכל נשמתו וליבו עוד
כשהיד כותבת את המילים, סולח לה ומחכה שאולי היא תופיע פתאום,
בדמעות, בחדר הזה השומם, היתום, שאורו סר, תשתרע על המיטה
כחתולה מפונקת ותאמר שהיא עייפה, ושאולי יכין לה קפה, כאילו
כלום, כאילו הכל.
הוא הביט אל הבלונדינית שמולו שהתלבשה כבר וגם הוא התלבש והיא
מוכנה כבר לדפיקה הבאה בדלת והוא עוד איננו מוכן, תקשיבי לי
רגע:
הוא יצא ואמר לה שלום והבטיח לעצמו שלא ידרוך כאן יותר לעולם.

הבלונדינית והביקיני שלה חזרו אל החדר ונשמעה דפיקה בדלת.
"שלום, זאת הדירה של דנה? אני באתי לדנה. דנה פה?"
"תגיד לי, אתה פסיכי או מה, שכחת פה משהו, מה אתה רוצה?"
הוא חייך במבוכה.
"את השותפה של דנה? זאת הדירה של דנה? לא, כי יש בדיוק פסטיבל
סרטי סטודנטים בינלאומי כאן בסינמטק ואני הבטחתי לדנה שאבוא
לבקר ואם תוכלי לומר לה שניר הגיע ואולי אפשר להיכנס אם לא
אכפת לך..."
האוזניים שלו שמעו והעיניים ראו את הדלת סובבת על ציריה וקרבה
במהירות אל מסגרת המשקופים שלה ונצמדת אליהם בדיוק מופלא. היה
גם רעש לא נעים.
הוא הדליק סיגריה בחוץ ועישן אותה בשקט בהליכה ואמר לעצמו
תראה, כבר יורד פה גשם.
ובנסיבות אחרות, או אולי בעצם בדיוק בנסיבות האלה, היה אפשר
להמציא על זה פתגם חכם, דווקא לא סיני ולא עתיק, שמתחיל במילים
"מוטב סיגריה אחת בפה מאשר..." ומסתיים, לאחר החלק המשתנה,
הנוסף, במילים "על העץ".
ובזמן שטפטף לו הגשם וטיפותיו נחתו רבבות רבבות על מיליוני
נקודות שונות, כל אחת והקואורדינטות שלה, של אלוהים, הנקודתי
בעצמו, כך נראה לו, ואנשים ונשים פתחו זה את מטרייתה של זו
ומיהרו לתפוס מחסה מפני המים, בסך הכל מים, ותל אביב הריקה,  
השפלה והבוגדנית, העיר שאינה ראויה לאהבה שאהב אותה ולדמעות
שהזיל בה, ועכשיו נראה אותה מנחשת מה דמעות ומה גשם, נשטפת היא
ורחובותיה תחת מטען העננים הכבדים, גם נורדאו המת נשטף איתם,
גם קפה Paris הארור, גם פניו הנישאות מעלה, פיו הנפער לשתות את
המים.
הוא חשב שאם הדירה של דנה כבר לא שם, אז היא בטח כבר לא נמצאת
בשום מקום.
הוא השליך את הסיגריה הרטובה אל אחת השלוליות ופתאום, אל תוך
הגשם, הוא צחק.
אני והגשם, מה אכפת לנו, אם עכשיו קצת קר ועצוב ורטוב.
מה אכפת לי עכשיו, שעכשיו, כשכבר אחרי הכל, מה אכפת לי מהשותפה
שלה, של דנה, אני הרי באתי לדנה, בכלל.