חרציות צהובות על אדן חלוני, מזמנות אליהן שמש לפוטוסינתזה.
חושבת אם לצאת מהמערה יביא לי אהבה. חושבת אם רוצה. ממוללת
היסטוריית רפאים מקופלת בתוכי. יודעת, במערה אני פוגשת אני שלא
זכרתי.
האם יכולתי אחרת? מתפקעת אל תוכם של חיים אחרים ממך?
הרי ישבתי בסבלנות אין קץ והמתנתי, מעבירה רגל על רגל לעת יבוא
הנסיך שלי, המושיע שלי, האביר שיגאל אותי מעצמי. ואז באת אתה,
הדור בתפוזים ובתקווה ליצור אחרת משנצרב בך.
רציתי אהבה, אמרת: "אהבה". לקחתי.
גם זז לי בבטן כשראיתי אותך. האמנתי.
אני, רק תיתן לי מילה מהגוף ואני מאמינה. לקח לי זמן להבין
שהשפה של הגוף זה לא תמיד השפה של הנשמה... לפעמים הגוף רוצה
ים והנשמה רוצה יבשה.
אתה אספת עצמך לגל המתרגש אל מולי. אני אספתי את עצמי כקצף,
נסוגה אל מעמקים. שם צדפים שואלים את עצמם לדעת את מהותם.  
ורוויתי את קיומך בתוכי. גרעין הווייתי לבסוף הדף אותך ממני
כמו לידה מחודשת של עצמי .

עמדתי ככה מנסה שקט מול עיני הקוקר-ספנייל שלך.
אני בטוחה שהרגשתי שם בכי, בקצוות של העיניים שלך, איפה
שמתחילים לצאת סימנים של דרך שעשית.
רגישות של הלב שלך שפרצה אל מול הדלת שלי, שפעם שמך התנוסס
עליה בגאון, מתוך תחושת שייכות, שהנה גם אתה חלק ממני.
עד שאותו חלק התבלבל וחשב שהוא 'פאקמן' - שהוא יכול לאכול את
כולי ואפילו לבלוע.
מה חשבת, שארצה להעלם? להכחיד את קיומי בתוך הגוף הגדול הזה
שלך, עם עיניים שמנסות להראות את הכול, רק לא את מי שאתה באמת?

רדוף רוחות של פעם, ואשמה אין סופית. ילד עזוב, עצוב, שכועס על
כול העולם, בעיקר על עצמו ועל אימא אחת שלו, שהרשתה והסכימה
שכך יהיה ולא אחרת. איש שחושב שיכול לגבור על הילד שבו בכוח
המחשבה; שמאמין שאם לא ירשה לאחרים לכעוס אז לא יהיה יותר כעס
במדינה הפרטית שלו. ולא תהיה אכזבה, ודגלים של אור ואהבה
יתנוססו מעל לגן עדן. אבל הילד שבו בועט בו ובכול מה שמזכיר
אימא. רק לא באימא באמת.

ידעתי כבר מה תהיה הסצנה הבאה.
הרי לא תוכל להסתובב עם כול הכאב הזה בלי לתת לו שם.
"נשתמש שוב במפלצת" - יגיד לך השד שיושב על כתף שמאל.
וזה שיושב על הכתף הימנית, יאמר אולי, "יבוא יום שנצטרך להצמיד
לכאבים שלנו שמות חדשים, כי כמה כבר אפשר להשתמש במפלצת אדומה
קטנה אחת?" גם לא כ"כ מעניין, אם נאמר את האמת.

בפעם הבאה, כמו שציפיתי, נעמדת, על שתי רגליים אחוריות, כמו
כלב שבטוח שהוא עומד לנשוך ולהכאיב, אבל אני, כבר לא אותה עצם
מתקתקה, מסתבר, אני רק מפלצת אדומה לא צפויה, שכבר לא מוכנה
שינשכו אותה. בשום מחיר, גם לא אם לוחשים לה בשקט באוזן שהיא
עצם.
כשכשת בזנב והלכת. לחשוב, להתכונן למערכה הבאה מול דלתי. אותה
דלת שפותחת פתח אל עולמי, שמזמינה אליה, לא לעיתים קרובות,
חיבורים דקים אל עולם חיצוני.
מלחמה קטנה גדולה. מערכה נוספת בלוח הקרבות המרופט משימוש
חוזר.
קרבות של אנשים. על אדמה, על של מי יותר גדול ויפה, על כבוד,
על גבולות של מדינות. על גבולות מול אנשים.
אני זזתי רחוק מדי מהגבול שלי. כמו עגבנייה שפיזרה את הזרעים
שלה בערוגה של מלפפונים, ולא יצא לה לגדול מלפפון, והיא גם לא
רוצה להיות מלפפון ונמאס לה שהמלפפון אומר לה שזה לא טוב להיות
עגבנייה ושתפסיק כבר עם העגבניות הזו שלה.
ואת זה, דווקא את זה, הזכירה לי האישה שחשבה שמלפפון ועגבנייה
יכולים להתחבר, או לפחות שהמלפפון יכול להיות גם קצת עגבנייה
ולהיפך.
היא אמרה: "די לקצות האצבעות. תדרכי גם על העקב. בכול מחיר".
ואני של אז - אומרים לה, היא עושה. דרכתי.
ונשרטתי עד עמקי נשמתי. והבנתי. על האדמה הזו, אני כבר לא רוצה
לדרוך.
אני שבה אל גבולי. אל ערוגת העגבניות האדומות שלי.

עכשיו יושבת ברגליים פשוקות מול כול היקום העצום הזה. מדי פעם
מציץ איזה הוא, לבדוק אם זה שאני עם רגליים פשוקות זה אומר
בוא.
לי זה אומר ילדה שיושבת בקצה המדרכה, איפה שנהיה נמוך מכול
המכוניות שטיפסו עליה כדי להחנות, גרביים ארוכות וורודות
מבצבצות לה מבעד לנעלי חורף כבדות ואמרת תחרה מסוף של חצאית
שאין לה סוף.
ממוללת גירים מרופטים לסימנים על האבן.
מסמנת פינות בכותלי קץ עירי.