לקח לי זמן. בכלל דברים לוקחים לי זמן. אני לא אוהבת שינויים.
שינויים מהירים גורמים לי להזעת יתר ובנושא הזה נדמה לי כבר
הרחבתי את הדיבור וחבל להכביר עליו מילים שוב. לקח לי זמן
להסכים לכינוי דאבה. אני לא יכולה להתכחש אליו. הוא איתי מאז
ומעולם, אבל לקח לי זמן להבין מה הפרוש שלו. כי דאבה הוא כיני
גנאי חמקמק ומשמעותו איננה באה לידי ביטוי בחיי היום יום באופן
תכוף. יכולים לעבור ימים שלמים  מבלי שתחושת הדאבה תצוץ לה.
דאבה זאת ההרגשה שהמידות הפיזיות שלך אינן שייכות ואינן
מתאימות למקום בו את שוהה. זה קורה בדרך כלל בשני מצבים. את
הראשון שבהם כולם מכירים. כולם, כלומר כל בני האנוש. רואים
דאבה כמוני מסתובבת במקומות שבהם אין לה מקום. פיל בחנות
חרסינה זה הכינוי הכי עדין שיש למצב הזה, אבל בדרך כלל זה "יא
חתיכת שמנה אולי תשימי לב לאן שאת נדחפת". זה קורה לי כל הזמן.
במעברים של הסופרמרקט בקנייה השבועית,  כשאני צריכה לתמרן את
השלוש עגלות שלי לכל הכיוונים כל הזמן,  בחנויות בגדים שאני
מבקשת מכל שאר הנוכחים בחנות לצאת על מנת שאני אוכל למדוד את
הבגדים בחנות, כי לתא ההלבשה הקטנטנים אני לא יכולה להיכנס,
וכמובן בכל החנויות של הפיצ'יפקעס הקטנטנים והנחמדים. בחנויות
האלה אני תמיד מגיעה ראשונה, בתשע בבוקר, איך שהם פותחים את
החנות, או אחרונה, מחכה ליד החנות עד שאני רואה שאין כבר אף
אחד ושהם עומדים לסגור, ומבקשת בנחמדות מאיימת (הגודל,
הגודל...) אם אפשר להיכנס לשנייה רק לראות משהו. קשה לתמרן טנק
בחנויות כאלה, כל תזוזה הכי קטנה אני ישר מפילה משהו וקונה
אותו כי הוא נשבר, אז לפחות אני משתדלת להיות לבד בחנות בלי
קונים נוספים שיפריעו לי לבצע את תרגילי התמרון המתוחכמים של
הסנטוריון.
המצב השני שבו הדאבעיות באה לידי ביטוי באופן שאיננו משתמע
לשני פנים הוא הרבה יותר אינטימי. ולא, צר לי לאכזב את כל
הקוראים מזילי הריר, הכוונה איננה לסקס, סקס לא בהכרח מעיד על
אינטימיות. הכוונה שלי היא לתמונות. כן, תמונות, סתם תמונות,
כאלה שכל אחד מכם הצטלם אלפי פעמים. בכל פעם שאני מצטלמת
לתמונת פספורט, או עם חברים במסעדה, בעבודה או סתם בטיול
לגליל, אני לא יכולה שלא להבחין בדאבה שפשוט מעלימה כל חלקה
טובה בתמונה. אני לא פוטוגנית. תמיד נראה כאילו התמונה קטנה
עלי בכמה מידות. תמיד יש הרגשה שצריך להחזיק את התמונות שלי עם
מפית נגד שומן. האנשים שמצטלמים יחד איתי נראים כאילו הם נסים
על נפשם. כמובן שאף אחד לא אומר שום דבר. "תמונה יפה",
"במציאות את נראית רזה יותר" ו"אף אחד לא ישים לב לכתמי השומן
על החולצה שלך בתמונה", אלו הם רק מקצת מהביטויים השגורים בפי
הסובבים אותי בכל פעם שאני מראה להם תמונות. אך האמת עגומה עוד
יותר. מתוקף היותי מי שאני, אני נוטה להתעלם מדבריהם של
המקיפים אותי ולשפוט את המצב בעצמי. לא קל. תחושת הדאבה
שמשתלטת עלי בכל פעם שאני רואה תמונה שלי, מוחלטת ובלתי ניתנת
לערעור. גודזילה נראית רזה יותר ופרופורציונית יותר מאשר הדאבה
הנשקפת אלי בתמונות, עם חיוך מלא חתיכות מזון בין השיניים
ומפלי שומן המאיימים להישפך מהתמונה אל החוץ ולהטביע את העולם.
זה לקח לי קצת זמן, אבל היום, כשמישהו מצלם אותי, ואני הרי כבר
יודעת ששוב אני אראה דאבה בתמונה, אני פשוט מבקשת שלא יראה
לי את התמונות. סבלם של אחרים, שיבושם להם, אבל אני? למה
שאסבול?



שמנה.