ובלי התרעה, ברקע, נשמע השיר שלנו, "זמרת ברים אדומה", של
נמרוד לב ואורלי פרל.
בטלוויזיה יש קטע מצחיק בתוכנית החדשה של ארז טל... אבל אותי
זה כבר לא כל כך מצחיק...
זה מדהים איך שכל דבר קטן יכול להזכיר אותך...
מעניין מה אתה עושה עכשיו? נהנה? מתגעגע? עצוב? שמח? קשה לדעת.
פעם הייתה לי טלפתיה איתך, עכשיו מכסימום טפלתיה...
עזבת את הבית לפני 4 ימים וזה נראה כמו נצח... כאילו לא בטוח
שהיית פה בכלל... העצב וההקלה מתערבבים.
אולי ההיגיון יודע שזה הדבר הנכון. אבל הלב לא מבין.
ההרגשה היא שללב יש ישות משלו. רוב הזמן הוא בהכחשה, בלק-אאוט,
אבל כשמשהו מזכיר לו את מה שקורה כאן... הוא חש צביטה, כאב ,
שיתוק. הלם. "אבל למה לי זה קורה?", הלב שואל ואני איתו.
חשבתי שאתחתן פעם אחת בחיים. שאלחם על המחויבויות הזו, לא
אוותר כמו כל כך הרבה אחרים.
אנשים, אני רוצה לומר לכם, אל תשפטו אף פעם אדם עד שלא תהיו
במקומו...
אני באמת ניסיתי, כנראה אפילו יותר מדי, כשהקשר הזה גסס לאיטו
לאורך זמן. כי אני כל כך רציתי ...
הכאב הגדול הוא ללמוד לשחרר את כל השנים המשותפות שהיו לנו
ביחד.
זה מרגיש הזוי. עכשיו זו ההזיה או כל השנים הללו שנלחמתי עליך?
שלא תבינו לא נכון, הוא אהב אותי עד עמקי נשמתו, אני יודעת.
אבל הנשמה הזו שלו הייתה מסובכת ומסוכסכת עם עצמה ואני חשבתי
שאוכל להביא מזור ושלווה. אבל כמו שהייתי התרופה הייתי גם
המחלה שלו, מישהי שהוא לא הצליח לחיות איתה בשלום, כי בינו
לבין עצמו יש דברים לא פתורים.
אז זהו. אני שוב לבדי, אחרי כמעט 8 שנים של ביחד אבל לא ביחד.
בזוגיות הזו היה הרבה לבד, מסיבות פיזיות ונפשיות, אבל בכל זאת
התחושה הייתה שהוא שם בשבילי.
ועכשיו זה לגמרי אחרת.זה לבד אחר לגמרי. אין אותו שם, למרות
שהוא חושב שהוא יכול להיות שם בשבילי, גם אם אנחנו לא זוג. אני
יודעת שיהיו ימים כואבים פחות, ככל שהזמן יעבור, אבל כעת אני
רוצה להרשות לעצמי להרגיש את הכאב וזה לא תמיד קל. בעצם, בדרך
כלל בא לי פשוט לברוח מלהרגיש את זה, כי זה כל כך כואב וחונק.
גם הסביבה לא תמיד סובלנית אליך. רוצים כבר שתמשיכי הלאה, לא
מבינים את הצורך בלהתאבל.
מתגעגעת למה שהיה, יכול היה להיות ושלא יהיה אף פעם.
|
