פגשתי את עמית בכניסה לבית קפה בפינה שקטה ברחוב סואן. הוא לא
היה במדים כפי שהייתי רגיל לראותו, אך גופו הצנום וזקנו הצרפתי
הסגירו אותו.
המקום היה קטן וצפוף ועשן סיגריות היווה חיץ בין חלקו האחד
לשני. מבעד למסך העשן התממשה דמותו של הברמן, כמין יציר מחשב
נראה מרחף מעל הבר ומחכה ללקוח למזוג לו משקה ולהקשיב לצרות
שלו.
התיישבנו בשולחן לארבעה וזמן קצר אחרי כן הם הגיעו. אריאל היה
גבוה עם חיוך תמידי על הפנים, אולי בגלל הפטרייה שנשארה לו
מהטיול למזרח הרחוק אחרי הצבא, או אולי כי הוא היה איתה. היא
הייתה שובת לבבות לפי סטנדרט של כל גבר.
עמית הפסיק לרגע את תיאורו של עולם חסר בצע כסף בו הוא היה
רוצה לחיות לטובת גינוני נימוס.
המשקאות הוגשו ואחרי לגימה אחת מהקפה התרווח אריאל בכיסאו
והעלה שאלה קיומית מטרידה.
"מה אתם רוצים לעשות אחרי הצבא?"
"אני חושב שאהפוך את תחביב הציור שלי למקצוע," אמר עמית.
"ואת?"
"אני אדגמן עבורו," אמרה בחיוך. היא לגמה מהמשקה והוסיפה,
"צריך תואר בתקשורת כדי להיות עורכת עיתון."
"כבר מאוחר," אמרתי. הנחתי שטר של עשרים שקל על השולחן עבור
המשקה והטיפ למלצרית.
היא תפסה בידי. "רגע, מה איתך?"
"מה איתי?"
"מה אתה רוצה להיות אחרי הצבא?"
"אני יודע מה אני לא רוצה להיות, אבל המחזור של החברה שלי
מאחר."