עוד יום שישי עצל, ערמה של עיתונים,
ואני יושב על הכורסה שמול הטלוויזיה.
חשבתי שיש משהו לראות  אבל זה רק פרסומות,
בין מהדורת חדשות אחת לאחרת, זה הכי שפוי שאפשר לקבל.

אני מרים את הראש מהדף מדי פעם,
בין פסקה לעוד מאמר, אני מנסה לחשוב,
האם אני חי במדינה או בעיתון "הארץ" ?

החיים בתל אביב עוד לא ממש השתנו,
מדי פעם אתה יושב בפאב
וזה שלידך שואל אם יש הנחה לצפונים,
הוויסקי באותו טעם, ובמרחב מוגן של מחיר.

הדילמה הכי גדולה שלי  לא עוזבת את הראש לרגע,
חבר ועוד חבר מקבלים צו 8, הטבעת סביבי מתהדקת,
אתה הולך לחזור לתקופה  שיוצרו בה רגעים
שילוו אותך גם שתלך לישון.

פתאום אני חושב מי אני, ואיזה אדם גדלתי  להיות,
אחרי שתליתי את הנשק,
ואת נעליים והתיק דחפת עמוק לארון,
השיער ארך, קוצץ, ושוב איבד צורה בדרום אמריקה.
הכרתי  אנשים בכל העולם והבנתי,
שאני  לא ממש נורמאלי, יש לי  שאיפות נורמאליות
אבל לא הדור שלי יזכה לממש אותם.

לצערי כבר איבדתי אח לנשק,
ואותו אירוע הפך למכונן באישיות שלי,
הוא לא שינה אותה בין רגע, אבל  חידד  את החושים
הגוף צומח בחודש והנשמה ב10 שנים
בינתיים שקט , והמלחמה עוד לא הפכה פרטית

לא רוצה עוד הרוגים, חיילים או אזרחים
אני מבין למה נלחמים אבל בטוח שאפשר אחרת
יש בי כל כך הרבה צדדים שקשה לי לתפוס צד  
העולם ורוד גם בלי עיניים אדומות

עוד יום עובר, ארון נוסף חוזר הביתה
עוד שעה, ודממה אלחוטית ירדה על הגליל
רק הסירנה שרה, וקולות עמומים נשמעים דרך קירות עבים
רגע ועוד רגע , ויש שחדלו מלהתקיים בין הרגעים,
עוד סבוב בשעון העצר, תיבת הדואר ריקה.
זו עדיין לא המלחמה שלי.