[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הקדמה

המסע לפולין התחיל כבר בדרך לשדה התעופה בן גוריון, ללא מושג
מה מצפה לנו ומה נחווה. אמנם ראיתי תמונות ממסעות לפולין של
אנשים שכבר היו, שמעתי סיפורים וחוויות, אך את התחושות
והמחשבות בראש לא הכרתי. לא הכרתי כלום ממה שבאמת חשים כאן ואת
מה שקורה. אפילו לא הכרתי טיפה קטנה של טעימה מן המסע הזה.
הספרים בהיסטוריה, הלימודים לקראת המסע, גם הם לא המחישו לי את
השואה כמו שהמסע הזה ממחיש לי. אבל להבין את השואה, כמו
שההיסטוריה לא יכולה לגרום לי, גם המסע לא יוכל.
זהו רק היום השני של המסע ובינתיים אני לא מתחרטת על שאני חלק
ממנו. לפני המסע הרגשתי שחשוב לי להיות בו והרגשתי שההיסטוריה
הזו צריכה להיחרט בכול נפש יהודית בעולם הזה והמסע סוחב איתו
את ההיסטוריה בנפשו של כול אחד מאתנו. אני מרגישה את זה
בתוכי.
עד עכשיו המסע נתן לי המון, והוא ייתן עוד יותר במשך השבוע
הקרוב.
יש אווירה של אחדות מאוד גדולה ואהבה בין כולם. כול כך הרבה
חום ותחושה של בית. המסע מחבר אותי בין כולם וזו חוויה שלעולם
לא אשכח.

ביום הראשון למסע

אחרי הטיסה וארוחת הערב, הכרנו את איש העדות שלנו, פינחס, שהוא
אחד האנשים הכי מדהימים שיצא לי לפגוש. הוא סיפר לנו חלק
מסיפור חייו בתקופת השואה. יש אנשים כול כך אמיצים וחזקים. אני
בטוחה שגם הנספים היו בעלי תקווה וחזקים, אבל גם החזקים לפעמים
נופלים.
לאחר מכן היינו צריכים ללכת לישון כי הימים הפכו להיות ארוכים
והלילות קצרים, היינו אמורים להתעורר ב6 בבוקר ובבוקר יום שני
היה התור שלי להיות משכימה. למרות שהייתי מאוד עייפה לא הצלחתי
להירדם מהר והיו לי הרבה מחשבות על הימים הבאים במסע, רציתי
לדעת איך אני ארגיש ואם יהיה לי קשה, אם אני אבכה. ניסיתי
לדמיין את מה שהיה פה בוארשה לפני יותר משישים שנה. אחרי זה
הקשבתי למוזיקה ואחרי שעה נרדמתי, מוזיקה עוזרת לי להירדם והיא
מאוד מרגיעה אותי.

ביום השני למסע

גטו וארשה.
כשהגענו לגטו וארשה וראינו את שרידי החומה ואת הבניינים שהיו
שם גם בתקופה ההיא, לא נקלט במוחי שעל האדמה שאני דורכת עליה
חל רעב גדול, חולי, רצח, מרד, צעקות, בכי ודמעות, תפילות
לאלוהים, חרדה, השפלה, מלחמה... שואה.
ניסיתי להעביר בראש את הזמן אחורה ולדמיין הכול, הרגשתי מין
כאב באותו הרגע.
צילמתי כול מיני תמונות מהגטו, חלקן ממחישות ייאוש וחלקן
ממחישות תקווה ותמונה אחת של החומה ולמעלה השמיים, כלא וחופש.
עשה לי כואב כשראיתי את הציפורים עפות לאן שמתחשק להן ולחשוב
על האנשים שהיו כלואים כאן בלי הרבה תנאים למחייה מינימאלית,
על הרעב. הרחמים אזלו.

בית הקברות היהודי בוארשה.
ראיתי פרפרים מרחפים בין ומעל המצבות. ראיתי עצים ירוקים וחיים
סביב המצבות, בתוך המקום המת הזה הכול נראה כול כך חי. חי
וחופשי. לפעמים אני חושבת שאולי המוות משחרר אותנו אל החופש
הנצחי. הלוואי והמתים מאושרים.
כשצילמתי היה חשוב לי להדגיש את הצד החי שבבית הקברות. רציתי
לצלם גם את הפרפרים, אבל הם ברחו לי, אז צילמתי את העצים ואת
הפרחים הלבנים שראיתי וגם את השמיים. צילמתי עצים שעוטפים את
המצבות בעוד שעליהם מלטפים אותן. הצבעים הקרים שהיו בבית
הקברות שידרו בתנועותיהם את החום.

טרבלינקה.
הדרך לטרבלינקה הייתה יפה מאוד וכשהתקרבנו יותר ראיתי דרך
החלון את מסילות הרכבת. אלה הן מסילות שהוליכו אנשים אל מותם.
זה היה רגע מצמרר. איך אפשר לשלוח אנשים אל מותם? זה דבר
שלעולם לא אבין. אי אפשר להבין את הפתרון הסופי, גם לא מי שהיה
שם, גם לא הרוצחים. אולי גם אלוהים לא. על האבנים בטרבלינקה
היו כתובים כול כך הרבה שמות, וזה אפילו לא היה קרוב לשישה
מליון. אני לא מצליחה לדמיין את סדר הגודל הזה בכלל. שישה
מליון בני אנוש שחפים מפשע נרצחו, ועוד על רקע דת. היום בוארשה
כשראיתי את האנשים הם נראו לי כול כך רגילים, כמוני. לא שונים
מאף אחד, יש לנו את אותם צרכים, אותם חלומות, את אותם השמים,
את אותו ירח. רק דת שונה ומראה שונה. אז איך ייתכן שמדובר
במספר כה גדול כמו שישה מליון? איך?

הדרך חזרה וארוחת הערב.
בדרך חזרה פרקנו קצת רגשות והתחלנו לשיר ביחד ולצחוק. אחרי
הכול, החיים ממשיכים ולשמוח וליהנות זה חלק מהמטרה שלנו בחיים.
כשהגענו למסעדה חשבנו שנשב בשקט ונאכל ונהיה מנומסים, אבל
פתאום המלצרים שרו קריוקי, שירים בעברית ורקדו. כמובן שהצטרפנו
ורקדנו ושרנו. היה מאוד שמח וכיף.
הארוחה החגיגית הזו לא הייתה צפויה, אבל לצד המאוד חיובי, היה
כיף ומשחרר.
עכשיו שהגענו למלון, הולכים לישון כי מחר יום ארוך, לילה טוב.

היום השלישי למסע
עכשיו ארבע לפנות בוקר. אני לא רוצה לישון כול כך... אני אמורה
להתעורר בעוד שעתיים אבל אני לא מסוגלת ללכת לישון ולעבור
לעולם החלומות שלי, בלי לחשוב על האנשים ברכבות אשר דוהרים אל
המוות בשיא הצפיפות והרעב. חלקם לא יודעים שהם מגיעים אל סוף
החיים.
זה לא הוגן, לא הוגן שלי יש חופש, ואני יכולה ללכת לישון בלי
לפחד ולחלום, בעוד שהם עברו הרבה סבל ופחד, השפלה ואיבה. למה
החיים לא שווים בין כולם? למה יש חזקים וחלשים? למה אין לנו
זכות לבחור את הגורל שלנו?
כשנכנסתי היום לקרון ברכבת שמעתי בדמיוני את הצרחות והבכי,
ראיתי בדמיוני את הצפיפות והשריטות על דפנות הקרון, שריטות
שחלקן היה הכוח האחרון שנשאר להם. הרגשתי בדמיוני את המחנק.

יאנוש קורצ'אק.
מכול הסיפורים על יאנוש קורצ'אק, התאהבתי מייד בנפש שלו.
לפעמים מאכזב אותי שלא הכרתי את האנשים אלה, שהקריבו את חייהם
למען אחרים כשיכלו להינצל.
הוא הלך עם הילדים עד הסוף וויתר על חייו למענם. הוא נתן
לילדים להתחנך בצורה חופשית יותר ונתן להם להתבטא. כול ילד
צריך להתבטא, ילדים שלא מתבטאים וסגורים בתוך עצמם במשך כול
הילדות בסוף נהיים כמוני, רק כותבים. אני לא שונאת את הכתיבה
או משהו, אבל אני עדין מרגישה שאני לא באמת פורקת כלום כי אני
לא מדברת עם אנשים הרבה ונפתחת לכול אחד. למרות סופם המר של
הילדים, לדעתי הם ברי מזל שהם גדלו בבית היתומים של יאנוש
קורצ'אק. אולי אחרי המוות הם הגיעו למקום טוב יותר ביחד עם
יאנוש והם שוב שמחים ומשחקים.
אם יש באמת חיים אחרי המוות, אני מקווה שלפחות הם יישארו ילדים
לנצח ושיצליחו לחיות את מה שאני לא יכולה. אני לא אשאר ילדה
לנצח, גם אם אני אמות ואעבור לעולם הבא. אני רוצה שהם יהיו
שמחים וצעירים בנפשם כי זה מאוד ישמח אותי.

העיר העתיקה בוארשה.
מבנים מדהימים. בין היפים שראיתי בחיי. כמובן שצילמתי הכול שם.
אולי בקרוב אני אתחיל לצייר את הצילומים. אני לא יודעת למה,
אבל אני מאוד אוהבת בתים, בניינים ומבנים. יש בהם מדבקה שמסמלת
חום, הרבה חום. הבניינים סמלו בשבילי את החיבור לקרקע וגגותיהם
את החיבור לעננים. כמונו, מנסים להבין את המציאות כמה שרק אפשר
ואת ההיגיון, אבל בכול זאת ממשיכים לחלום את החלום הבלתי אפשרי
להגשמה.
העיר העתיקה הזו מאוד מיוחדת, הבניינים, הצבועים בצבעים חמים,
שמשתלבים עם השמים, הצבועים בכחול אינסופי, קיציים, וגם הצמיחה
הירוקה שנושמת כול כך רענן. היה גם מין ריח מסוים טוב באוויר,
ריח של שמחה.

היום הרביעי למסע, מאיידנק.
אתמול היה לי הכי קשה, הפעם הראשונה שנשברתי. זה קרה במאיידנק.
מאז שנכנסנו לתאי הגזים נפל עליי דיכאון, כמעט לא דיברתי.
הרגשתי מחנק כבד בבית החזה ודפיקות לב נוקבות. ניסיתי לשמוע את
צרחותיהם כשסבלו, ניסיתי לשמוע את העבר. ניסיתי לדמיין אותם
ברגע שמאבדים את נשמתם, שכבר לא מסוגלת להחזיק מעמד ורוצה
חופש. ואז ראיתי פרפר מתרוצץ בין דפנות החלון במקום לצאת
לבחוץ, מעניין אם הוא יודע.
כשיצאנו משם ועצרנו בין שני ביתנים והקשבנו לשרה המדריכה
ולסיפור העדות שהיא השמיעה בקלטת, עמדתי ליד הביתן שעשוי עץ
והנחתי את ידי על אחד הקרשים. הרוח נשבה והרגשתי את דפיקות
ליבו של קרש העץ שהצמדתי את ידי אליו. במשך כמה דקות לא הייתי
מסוגלת להסיר את ידי משם. הייתה לי הרגשה מוזרה. קרש העץ הזה
ראה את הכול, אפילו הדומם שמע את הצרחות והסבל, ראה את הזוועות
והזדעזע. גם הוא לא שכח.
פתאום לא הרגשתי כלום בידי. הרגשתי שהיא מתחילה ונשאבת אל תוך
קרש העץ. נרתעתי. באמת שפתאום התחלתי לפחד, ואני לא מתביישת
בפחדיי. אני יודעת להתמודד אתם והם נאמנים לי. מה שכן, אני
חוששת לפעמים לאבדם כי אני ארגיש בודדה בלעדיהם. הפחד הכי גדול
שלי הוא הבדידות. אני פוחדת שיעזבו אותי וישאירו אותי לבד.
למזלי, במסע, כשאני עם כולם, יש לי תחושת ביטחון גדולה, ואם הם
לא היו פה אתי לא הייתי מסוגלת לעבור את המסע הזה. כולם מחזקים
אחד את השני, כולם תומכים זה בזה, גיליתי כאן אנשים מקסימים.
מהם בטח שלא אוכל להיפרד.
המשכנו ללכת בשביל כשבצדנו הימני ביתנים. באחד הביתנים היה
מספר רב מאוד של נעליים. סיירתי בין ארגזי הרשת שהנעליים היו
בתוכם. היו נעליים של גברים, של נשים, של ילדים. נעליים מכול
הסוגים. כול נעל אחזה בתוכה אישיות של אדם שהיה. לכול אחד
הייתה אישיות אחרת ואופי אחר. אני עובדת בחנות נעליים, כול אחד
קונה נעל שמתאימה רק לו, והסתכלתי על הנעליים ונזכרתי באנשים
שאני פוגשת בכול יום בעבודה. זה התחיל קצת לכאוב לי. חשבתי על
זה עוד והתחילה קצת רטיבות בעיניי, עדין לא הצלחתי לעכל את זה.
זה לא אנושי לקחת מאדם את האישיות שלו, שזה הדבר שהכי שייך לו
מכול דבר אחר, אישיותו וצלמו האנושי. זהותם נגנבה מהם באכזריות
וברצח.
מהרגע הזה הרגשתי את עצמי נחנקת מהבכי תוך שתיקה עמוקה. בצידי
הדרך והלאה, ראיתי את הפרפרים שוב, הפעם עפים סביב גדרות התיל.
זה הרג אותי. נעמדתי מול הגדרות שליד השער, הבנתי שלא הייתה
דרך חזרה ממאיידנק. היציאה בלתי אפשרית! הדרך היחידה לצאת
ולברוח היא למות! הזדעזעתי מהמחשבה הנוראית הזו ואחזתי חזק
בחוטי התיל והרגשתי טעם חזק של מרירות, פתאום הצטמררתי לגמרי
וניסיתי לשכנע את עצמי שוב שזה קרה. אני עדיין לא מצליחה
להאמין, דבר כזה לא נתפס לי, איך דבר כזה יכול להיות אפשרי?
כול זה אמיתי, אני רואה את הכול מול עיניי, ועכשיו גם בזיכרון,
ואני מזדעזעת שוב.
הגענו למשרפות. כאן שרפו אלפי גוויות. ניסיתי לעצום את עיניי
אבל גם כשעצמתי אותן המשכתי לראות. לא האמנתי שהאפר שאני רואה
פה בפנים הוא אפר אדם.
עלינו אל הכיפה העגולה שבה נמצא אפר הגוויות, שבעה טון של אפר.
כמויות אדירות של אפר, של אנשים שנשרפו ולא נשאר מהם זכר, גבעת
אפר גדולה. הרגע הזה שבר אותי. הרגע הכי קשה שהיה לי עד כה, בו
ראיתי את האפר מול עיניי. במשך כמה דקות עמדתי מולו והבטתי,
ניסיתי לעכל שאלו בני אדם, אמרתי לעצמי, "אלו בני אדם",
והתפרצתי בבכי שלא היה ניתן לעצור. הרגשתי כאב חזק בחזה שלא
נתן לי לנשום והדמעות כמעט קפאו. לא עיכלתי זאת ואני עדיין לא
מצליחה לעכל. אני מבינה את עצמי שאני לא מסוגלת לעכל זאת, מפני
שאני לא מצליחה ליצור הזדהות עם מעשה לא אנושי שכזה. כשראיתי
את חבריי הבכי המשיך עוד יותר, כי ראיתי בני אדם בצד אחד ובצד
השני כמויות של אפר אדם. הזדעזעתי. לא יכולתי להביט בהם וכאב
לי כול כך. זו מחשבה כול כך מרסקת. עמדתי בפינה משלי, הסתכלתי
על שדה עורבים גדול ובכיתי ושאלתי "למה?" אלוהים לא החזיר לי
תשובה, רק שמיים לבנים ואוירה אפרורית. לרגע חשבתי שאולי הוא
לא יודע.
ניגשו אלי ובכו איתי, אני לא היחידה שהרגשתי כך ולא היחידה שלא
עיכלתי. התחבקנו ובכיתי כשהרגשתי את ידיהם חובקות אותי. הרגשתי
שכואב להם גם. הם מסוגלים להבין אותי, הם יודעים בדיוק מה אני
מרגישה. הם מרגישים בדיוק כמוני עכשיו. לא רציתי להפסיק לחבק
אותם, וכשאני נזכרת בחיבוק הארוך הזה שוב בא לי לבכות, כי
בחיים לא חיבקו אותי ככה, כול כך חזק. זה היה עוצמתי כול כך
וזה חיזק אותי, ברגע שהרגשתי שאני הולכת ליפול, הייתי שוב
למעלה ויכולתי לעמוד.
הטקס התחיל והבכי הפסיק קצת, כול כך התרגשתי בטקס. בהמנון
התקווה בכיתי מרוב גאווה והתרגשות. הגאווה הייתה עצומה וכול כך
התרגשתי לשיר את זה ביחד עם כולם כשחלקם אוחזים את דגל ישראל.
זו הפעם הראשונה שהרגשתי גאווה כזאת. פתאום הרגשתי מדהים,
הגאווה הזו היא תחושה כול כך טובה, אחת הטובות שהיו לי בחיים.

הפרפרים והעורבים.
במאיידנק היו אולי מאות עורבים. עורבים שצווחו בקול של איום
ועפו בצורה מאיימת מעלינו בשמיים. כשהסתכלתי עליהם, דבר אחד
עלה לי בראש. "זכרי את המוות" והפרפרים שראיתי, העפים בחופשיות
סביב הפרחים, סביב הגדרות והביתנים, גרמו לראשי להעלות דבר
אחר, "זכרי את החיים".
התחלתי להעריך את מה שיש לי ולאהוב את עצמי כמו שאני ולהיות
גאה במה שאני. זה גרם לי להקשיב לצלילים שיש לי בלב כשהוא מנגן
את רגשותיו.
מה אני צריכה יותר מזה?

היום החמישי למסע

נסענו לטראנוב, שם חיו הרבה יהודים שהתפרנסו שם ממסחר. סיירנו
בכיכר העיר העתיקה ובבית הכנסת. היו שם חיים שלמים עוד מלפני
מאות שנים.
אחר כך היה לנו זמן חופשי והלכנו לאכול. ראינו מקדונלד'ס
בתזמון ממש טוב. אכלנו ואז טיילנו קצת ברחובות, החנויות נסגרו
מוקדם כי היה יום שבת. חלונות הראווה הזכירו לי קצת את הארץ.
זה גורם לי לא להבין מה בדיוק שונה בעם שלנו משאר העמים. אנחנו
בדיוק כמוהם וגם כמו בארצות אחרות. יש את אותם בגדים, את אותו
האוכל, אולי הסגנונות קצת שונים אבל אנחנו אותם אנשים. אני לא
רואה שום הבדל ביני לבין הפולנים שהולכים פה ברחוב או לבין
אנשים מארצות אחרות. אני לא מבינה למה אמונה שונה מצליחה ליצור
שנאה כול כך גדולה.

זביליטובסקה גורה.
ביקרנו בזביליטובסקה גורה, ששם נורו למוות הרבה בני אדם, ישר
אל תוך בורות הירי. היה מצמרר להיות שם. זה גם עוד מוות אכזרי
ומרושע שהתרחש לפני יותר משישים שנה. לחיצה על ההדק והנשמה
משתחררת.

היום השישי למסע

מאז מאיידנק, התחושות שלי נורא התחלפו. בכול מקום שהגענו אליו
התחיל אצלי מתח, לא ידעתי למה לצפות. היום הרגשתי מאוד לא טוב
והלילות הפכו לעוד יותר קצרים, כי באמת שקשה היה לישון בלילות
עם כול כך הרבה מחשבות, החזקתי את עצמי ערה כמה שאפשר.

גבעת הואוול.
קצת שכחתי מכאב הבטן והבחילות שהיו לי כשהגענו לגבעת הואוול,
נדהמתי מכול שנייה של מה שעיניי ראו. אני כול כך אוהבת
ארמונות. ובכלל, סגנון הבנייה הזה, הייתי רוצה לשבת על השפיץ
של הגג הכי גבוה, למעלה ולא לרדת משם. כשצילמתי את הגגות רציתי
לקפוץ אל תוך התמונה ולהישאר בה. כשמסתכלים למעלה הכול נראה
כול כך טוב... עד שמורידים את המבט בחזרה לגובה העיניים,
למציאות ולמה שקורה כאן. ולא רק כאן, אלה גם כשרואים את המצב
בארץ. אנחנו פה קצת מנותקים מכול מה שקורה, למרות שמדווחים לנו
בטלפון וכשאנחנו רואים באיזה ערוץ חדשות בפולנית ומבינים
מהתמונות. זה קשה להיות רחוק מהארץ במצב כזה, במיוחד שכאן
רכשתי גאווה גדולה כלפי המדינה.
אני יודעת שאני חיה יותר מדי בדמיון במקום בחיים האמיתיים שלי.
משהו עוצר בעדי, אני מנסה לשכנע את עצמי שהמציאות יותר טובה
אבל אני לא מאמינה לעצמי. לא קל לעבוד עלי למרות שאני נאיבית.
כשהיה זמן חופשי לאיזה חצי שעה, הלכתי לכיוון הגינות לבד
והתחלתי לצלם את הפרחים. אני לא אוהבת פרחים, אני פשוט אוהבת
לצלם אותם כי הם נראים שלווים כול כך וחסרי דאגות וכול מה שהם
צריכים לעשות זה להיות יפים. לפעמים הייתי רוצה להיות במקום
אחד כמוהם ורק לעמוד בשמש ולהיות צבעונית, בלי לחשוב על כלום,
ובלילה לישון בשקט, בלי שאף מחשבה תציק לי.

קז'ימייז' וסוקינצה.
לאחר מכן ביקרנו בקז'ימייז' ברובע היהודי והיה מאוד מעניין.
באותו סיור הרגשתי עוד יותר לא טוב והרגשתי שאני הולכת ליפול
על הרצפה, אולי זה מהחום הרב שהיה או אולי זה כי לא שתיתי
מספיק, אולי זו העייפות או כאבי הבטן והבחילות או מהכול ביחד.
באותו יום גם כמעט לא אכלתי כלום כי לא הייתי מסוגלת לבלוע
משהו. שכבתי כמה דקות על הרצפה בצל ושתיתי הרבה מים כדי לא
להתייבש.
כשהגענו לסוקניצה שוב הרגשתי טוב פתאום. אולי בגלל המים ששתיתי
וכי הלכתי לאכול משהו. הסתובבתי עם כמה חברות בין החנויות
והרגשתי מחנק, הרגשתי שבא לי להיות לבד לכמה רגעים. רציתי שקט
משל עצמי. רציתי לא להיות תלויה באף אחד.

מכרות המלח.
כשהגענו למכרות המלח והיה שם קר ונעים הייתה לי תחושה טובה של
רוגע. אפילו שלא הייתי כמה רגעים לבד, הרגשתי טוב כשהייתי 130
מטרים מתחת לאדמה. זו הרגשה טובה כזו, במיוחד כשיצאנו מהמכרה,
פתאום לראות שוב את האור ואת השמיים. הם נעלמו לי קצת מקודם
ועכשיו אני שוב רואה אותם ומעריכה אותם יותר.
זו תחושה מרתקת, להתהלך מתחת לאדמה ולראות עולם אחר. יכולה
להיבנות עיר שלמה בפנים. המקום הזה היה נראה לי כמו מקלט גדול,
ואז חשבתי על המקלטים המלאים בצפון הארץ ועל חבריי שבצפון. אני
מאוד דואגת להם ומקווה שהם רגועים ולא פוחדים. אני מקווה שהם
חזקים עכשיו.

בערב, במסעדה פגשנו, חסידת אומות עולם, אחרי שהיא סיפרה לנו
איך היא ומשפחתה הצילו נערה יהודיה והראתה לנו את המדליה,
הלכתי ללחוץ לה את היד. לא היו הרבה חסידים. דבר כזה היה סיכון
חיים מאוד גדול, אך היו את אלה שבכול זאת הצילו יהודים ולא
וויתרו. באמת מגיע להם הרבה כבוד והוקרה.

היום השביעי למסע

היום השביעי היה יום כיף שעזר לי לפרוק הרבה מתחים ומחשבות.
אני חושבת שזה עשה טוב לכולם כי זה לא מסע קל.

השייט בנהר הדונייץ.
בשייט על הרפסודה בנהר הדונייץ שבין פולין לסלובקיה היה ממש
כיף ומצחיק והנוף שם מרהיב. נרטבנו הרבה וזה היה נחוץ, כי היה
מאוד חם. אחרי כמה זמן כבר לא יכולנו לשבת ולקחנו מהחותרים את
המקלות הארוכים והתחלנו לחתור אתם וזה היה כיף ומצחיק וגם
משחרר. זה לא כול כך קל כמו שזה נראה, צריך הרבה כוח, אבל
כשכולם חותרים ביחד מכול צד לא חושבים על הקושי. השפרצנו מים
אחד על השני עם המקלות וגם על רפסודות אחרות וזה היה מצחיק.
בהתחלה לא רציתי להירטב אבל אחר כך נכנסתי לזה וטוב שכך.
היה גם רוגע וגם התפרקות. קצת צחוקים ודיבורים, התרטבות
והשפרצות, וגם קצת שקט מול הנוף היפה.

זאקופנה.
אחרי זה נסענו לזאקופנה והסתובבתי שעתיים לבד עם עצמי, למרות
שהיה אסור, אבל הייתי חייבת. הייתה לי אוירה נעימה כי גם היה
קריר וירדו טיפות.
מאוד נהניתי בשעתיים השלוות האלה. הלכתי הלוך וחזור בין האנשים
בלי להתייחס לאף אחד. רק לעצמי. אחרי שבוע שלם של להיות עם כול
כך הרבה אנשים כול הזמן, השעתיים הבודדות האלה היו כול כך
נחוצות.

היום השמיני והאחרון למסע

זה היה היום הכי קשה. ביקרנו באושוויץ ובבירקנאו. היה יום נורא
עצוב כי זה היום האחרון של המסע, תמיד הסופים הם הקשים ביותר.
שמרתי את זה בפנים.
בכיתי. לא היה אפשר לעצור גם את הבכי הזה. זה גם הטקסים, גם
המקומות, גם הסוף.
אחרי הטקס בבירקנאו קלטתי שזה נגמר ושירת התקווה בטקס הייתה
האות לכך. בכיתי בדרך חזרה בין העצים. לא רציתי שהמסע ייגמר,
לא רציתי לחזור שוב לשגרה ולעשות שוב את אותם הדברים חסרי
המטרה שאני עושה כול יום. במסע הייתה מטרה כלשהי, תמיד היה
כיוון. עכשיו אין לי כיוון ואני בשביל תקועה. עכשיו אני נמצאת
בחופש ויותר מדי חופש גורם לי ללכת לאיבוד.

בטקס באושוויץ, "לכול איש יש שם", כולנו בכינו. אני לא בכיתי
הרבה כי עצרתי את הבכי, כי לא רציתי לבכות. אבל זה לא היה קל,
כשכולם בוכים מסביבך. הלכתי לחבק כמה אנשים ולבכות אתם ביחד כי
יותר קל לבכות ביחד מאשר לבד.
אלה שהקריאו את השמות בכו תוך כדי. לי לא הייתה משפחה בשואה
ואני לא הרגשתי שם כמו אלה שכן הייתה להם משפחה שם, אבל הרגשתי
כמה שהיה קשה להם להקריא את השמות של משפחותיהם של סבא וסבתא
שלהם. פינחס הקריא את השמות של המשפחה הקרובה שלו, אחיו
והוריו.
יהי זכרם ברוך של כול הנספים.

בטקס בבירקנאו, הטקס האחרון, הייתה עוצמה גדולה ובמיוחד
בהמנון, זה היה מדהים להיות עם דגל ישראל ביד, או קשור סביב
הגוף, ולשיר את ההמנון הזה. זו תחושה מדהימה ואני שמחה שלא
החמצתי אותה. תמיד הייתי שרה את התקווה בלב. בפעם הזו המילים
ממש יצאו מפי בגאווה ושרתי את המילים שהן באמת יוצאות מהלב. זה
היה רגע מרגש ועצום.

בדרך לשדה התעופה היה קצת הווי באוטובוס, זו הייתה הנסיעה
האחרונה ביחד בפולין. זו תחושה מוזרה לחזור הביתה. הבנתי ששום
דבר אינו נמשך לנצח, אבל נשארים הזיכרונות ובגלל זה אני רושמת
את היומן הזה.
להתראות פולין, שלום ישראל.



"וגם כשהמסע נגמר ונכתב היומן, קשה להתנתק מפסי הרכבת..."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
פיירוול
שמהפיירוול. כל
המורות תופסות
עלי תחת בחדר
מורים. לא
מדברות עם
שרתים, אלק. מה
אני לא בנאדם?
לא מגיע לי גם
קצת יחס?
אז אין לי
פיירוול. אפשר
לחשוב.

מרסלוס שרת הבמה
ממורמר


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/5/07 2:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שחר שדה

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה