משיצא מחדר הרחצה, נעצר מול מראת המסדרון, ובחן את בבואתו.
גופו, מחוטב באופן טבעי, כפי שרק מסוגל להיות מחוטב גופו של
נער בשיא אונו. שיערו השחור, מאוגד לקבוצות רטובות הפזורות
בזויות שונות על ראשו, הבריק בברק עלומים. הוא החליק אצבעותיו
לאורך לוח בטנו השטוחה, מלטף את השדרה השחורה שהניצה זה מכבר
והתפשטה מהחלק העליון של חזהו ועד למורד מפשעתו. שאל את עצמו
ללא קול, אם זהו מראה של גבר.
משהרים עיניו, ולכדו הן את מבטו שלו, הבהבה לנגדו לפתע דמותו
של אביו. מעולם לא ראה כל דמיון בין השנים, גם כשהעירו על כך
הבריות, והנה העיניים החומות והמלוכסנות במקצת, המשוכות כשני
שקדים המטפסים מעלה לכיוון מצחו, הסגירו זיק מדמותו. התמונה
המפתיעה רוקנהו מסקרנותו, והוא חדל לחפש אחר הגבר אשר בבבואה.
המשיך לחדרו וסגר את הדלת, מותיר אחריו שביל של טיפות מים
ושובל של ריח נעים וחזק של סבון.
כך - יחף, רטוב, וללא חולצה, התיישב על מיטתו ותקע מבטו
בספרייתו. כה גדושים ועמוסים היו בצפיפותם, כאילו ביקשו להתפקע
ולהקיא תכולתם ללא רחמים על השולחן והרצפה שמתחת.
נזכר בה וחייך.
מכל האנשים שפקדו את חדרו ופשפשו בין כותרות ספריו, אהב את
תגובתה יותר מכל. ללא טיפת ציניות, מבלי להשמיע הלצות על היותו
קומוניסט, אדום, אדם הגזור מתקופה אחרת, החלה לפתוח ולעלעל
בספריו במעיין סקרנות מדודה וסבלנית, כמעט עצלה. כך המשיכה שעה
תמימה, והוא מצידו לא הפריע לה. רק התבונן בה, מוקסם.
כשבוע לאחר מכן, כשנכנס לראשונה לחדרה שלה, ניגש לשולחן
המסודר, והחל בוחן כל חפץ בסביבתו. עציץ קקטוס מיובש, קערית
חומה עם שמה חרוט בצידה, שרשרת חרוזים אדומה עם תליון כסף.
נעצר והרים בעדינות את השרשרת, מסיע את חרוזיה תחת נחיריו,
שואף את שאריות ריח גופה המתקתק שדבק בם. לומד אותה, כפי שלמדה
אותו, ללא מילים.
עם הזמן התפתח הטקס האילם למנהג קבוע. כל אחד מהם למד בדרכו
שלו, בחיטוטיו המוזמנים, את רעהו.
והנה ספרייתו עומדת צפופה ומיותמת, מבקשת לה פורקן.
קם ושלף במאמץ מבין שורות הספרים אוגדן כתבים פוליטיים של קארל
מארכס, מניח לספר להיפתח באופן טבעי בעמוד בו טמן את תמונתה.
הוא הפכה בזהירות וראה מולו דמות ישובה על מיטתו, בין המצעים
הסתורים, בגופיית טריקו ותחתונים דהויים. מתולתלת ונוקשה היתה.
עיניה השחורות והחכמות מתבוננות בו בקוצר רוח, מבקשות שיניח
לה. מעולם לא מצאה כל סיבה לשוות לפניה הבעה מיוחדת לכבוד עין
המצלמה.
יד לא נראית חפנה את ליבו ולחצהו בחוזקה לשבריר שנייה. הרגיש
את הדיי הפמפום מאיצים את זרימת דמו ואת הלחץ הגובר ברקותיו.
הוא אחז בספר בחוזקה, מתנדנד בין הדחף להשליכו כנגד הדלת, לבין
הכמיהה הנואשת לאמצו לליבו. לבסוף הניחו על השולחן ושב למיטתו,
מתפרש על גבו, ידו עדיין אוחזת בתמונתה.
את מראה לאחר שהוסטה העדשה החוקרת, תיעדו רק זוג עיניו. המבט
שהתרכך, הגוף שנרפה, כמו חיה שנדרכה ונגרעה, משהסתלק הציד.
נשכבה לצידו ועצמה עיניה, מחביאה את ערנותה המוחלטת תחת זוג
עפעפיים רכים ודקים.
עתה, בעודו שוכב לבדו על גבו, הניח לזיכרונות להפרש מעליו,
לעטוף אותו בקורים בלתי נראים של ריחות, צלילים וזרמים
נושנים.
הוא מולל באצבעותיו את זכר המגע הרך של שערותיה, ליטף את ביטנה
החמימה, חיכך רגלו כנגד הצינה המפתיעה של כפות רגליה. נעצר שוב
ושוב אל מול מבטה העצוב והרעב, מבט שביקש מפלט ונחמה, שמיאנו
לבוא על סיפוקם.