אני זוכר את היום שבו נפל לי האסימון.
הלכתי לאורך הטיילת בתל אביב, מסתכל על האנשים שעושים ג'וגינג,
על התיירים הוורדרדים שחצו את הכביש, לא עושה דבר מלבד לנשום.
ידעתי שמה שאני אמור לעשות זה לחשוב, אבל, אם לומר את האמת,
פשוט נשבר לי מלחשוב. הלכתי בראש נקי לכיוון דרום, ופניתי
שמאלה במגדל האופרה.
יחסית לאמצע אוגוסט, מזג האוויר היה ממש נעים. את הרוח הקרירה
הרגשתי גם כשהתרחקתי מהחוף.
כול הזמן ברקע, התנגן בראשי ניגון ריק, ללא מנגינה וללא
צלילים. כמו הרעש ששומעים בהתחלה של שיר, לפני שבאמת שומעים
משהו. רחש כזה, שאומר לי שמאחורי הפרגוד שתליתי, משהו מתחולל.
מסתבר שאני חושב למרות הכול, פשוט ברובד אחר, עמוק יותר. נפלאה
היא תבונת האדם. נפלאה היא מורכבותו.
והנה אני מוצא את עצמי שוב שוקע בהרהורים מודעים, מנתח אפילו
את שבריר השקט לו זכיתי, שהתפוגג והתפזר ברחבי הרחוב הסואן,
כמו פלאייר שמישהו תלה ברשלנות על עמוד חשמל. כול כך יפה, תל
אביב. מלאה בתוכן, ספוגה בעבר עשיר, שואפת ונושפת לקרבה אוויר
עמוס בריחות של בשמים, זיעה ואוכל מטוגן.
רק אתמול שאפתי אותה, את האד העדין והחמים שעלה מהגוף הרחוץ
שלה. ליטפתי את כתף הדבש שלה עם קצה אפי, והוצפתי בתחושה של
תמימות שערסלה אותי לשינה עמוקה. בחמש לפנות בוקר התעוררתי
מהבכי שלה.
שאלתי אותה מה קרה, ומשלא השיבה לי, הפכתי אותה כלפיי. ראיתי
שהיא שקועה בשינה עמוקה. בוכה מתוך שינה. מי שלא ראה אדם בוכה
מתוך שינה, לא יודע כמה חוסר אונים ואומללות נוטפים מהמחזה
הזה. אישה דקה וארוכה, עטופה בתכריכים לבנים, מעוטרת בדמעות
שקופות. כול כך קטנה וילדותית, ועם זאת כול כך זקנה ומרירה.
התיישבתי בקצה המיטה, והשפן הקטן שבתוכי התעורר והחל לטפוף
ברגליו העצומות על הסרעפת שלי.
בא-בום, בא-בום,
קום ערן, קום.
אין זה זמן לנום.
המצב עגום,
גורלכם חתום.
קום ערן, קום.
ואני קמתי והלכתי, לא מסוגל להסתכל עליה. נמלט מזירת הפשע,
צועד ברחובות לקצב טפיפות רגלי השפן. התיישבתי בבית קפה
שלשמחתי היה פתוח, מאוכלס על ידי לא מעט אנשים. כמה שאני אוהב
את תל אביב. הזמנתי קפה, והתבוננתי במשחק הכדורגל שריצד על
המסך שמעל הבר. גם אז, חוויתי רגע קסום של שקט. נשמתי ושתיתי
קפה, זה הכול.
הייתי החופשי באדם, ורינת הייתה שק כבד שהצלחתי סוף סוף להשליך
מעליי. והנה, הפך הלילה ליום, ואני שוב הולך באלנבי, פוסח על
פני אותו בית קפה בו ישבתי כשהשחר עלה, עודני שמח ומאושר. ולמה
זאת?  לא הייתי מאושר בגלל שרינת כבר לא חלק מחיי. וודאי שלא
הייתי מאושר מאינסוף השיחות שלה שסיננתי מאז היום בבוקר. גם לא
הייתי מאושר מהזיכרון של הדמעות הליליות שלה שעדיין ריחף
מעליי.
אני מאושר מעצם ההבנה, שזה בסדר גמור לקום ולעזוב. זה בסדר
גמור, גם אם אני מאוד פוגע באדם אחר. אחרי כול כך הרבה שנים
בהן קמתי ונטשתי, לצלילי השפן המטופף, סוף סוף אני מוצא את
עצמי משוחרר מכבלי ייסורי המצפון שלי.
בעיני רוחי, אני שולח יד עמוק ללבי ושולף החוצה את אותו מצפון.
חפץ מעוגל, בגודלו של שעון כיס, עליו חרוט מאחור "תוצרת החברה
בה אתה חי". אינך שייך לי, ואינני מחזיר אותך לתוכי. בבעיטה
דמיונית ארוכה, אני בועט אותו במורד הרחוב, צופה בו מתדרדר
חזרה לכיוון הים. אין דין, ואין דיין. היום אני מאמין בזאת
יותר מתמיד.  בן אדם טוב, בן אדם רע, כול זאת בגדר הגדרה
אישית. החיים הם לחלוטין סובייקטיביים,
ואני מודה על התובנה הזו, גם אם היא הגיעה באיחור של שלושים
שנה. אני מסתכל על האנשים שחולפים סביבי ברחוב, טרודים
בענייניהם. אין שום חוט שקושר ביני לביניהם. מאז שנולדתי ועד
היום, כול חיי התחוללו אך ורק בגבולות הראש שלי. כך יהיה עד
יומי האחרון. זה האסימון הגדול שלי היום.
היום אני עוזב את רינת, בצורה חדה ומכאיבה, ברגעים בהם היא
זקוקה לי יותר מכול, אני יודע.
אבל זה הכאב שלה, ואין לו מקום בתוך הגוף שלי.