שוב חוזר הניגון שזנחת לך בצד.
שוב אותו דבר, הכול משתנה אבל הגרעין נשאר.
אותו לבד, הוא כאן, לא משתנה לא מנסה להתפייס אתך ,לא חושבת
שמגיע ובכול זאת יודעת שזה יגיע. פרדוקס מהלך בחיוך מרגש, עונה
לשאלות ברומו של עולם, לא מצליחה לאכול את העולם.
רוצה גם לחוות לא מסוגלת שלא לקנא,  מסטולה לגמרי מתחילה לעכל,
חושבת על כול מה שאסור לה לחשוב, כותבת כי ככה זה טוב.
מבינה שאין לזה שום תחליף, לא חברים, לא סיפורים, רוצה להרגיש.
שומעת על ההוא וההיא ששוכבים ולך, קטנטנה, זה מציק מבפנים. כול
העולם הזה סובב סביב זה ולך קשה להבין, בוגרת, אינטליגנטית
להפליא, כולם בטוחים שכולך בשיא.
אבל קצת זמן לעצמך ואת כבר בשפל, במקום לחיות את הרגע נוגעת
בסבל.
כבר התייאשת מלחפש, והכול הרי בראש אז תתחילי לחשוש, הראש
מסתובב מחפש יציאה,
ואת בשלך, מזיעה מהמחשבה שלך יכול להיות אחרת, אם הייתי מרזה
או הייתי זוכרת, או הייתי חיוורת או יותר מתפעלת, יוזמת או כול
דבר אחר.
ולך נמאס, ואת שפנפנה, לא של פלייבוי, סתם החיה, יודעת שיכולת
לעשות וליזום ובכול זאת נשארת עם עצמך לחלום.