את עיניך זוכרת,
איך שהתמוגגתי על עיניך
כשפגשתי אותן שוב!
זה המבט שלי -
שמחזק אותי,
אותו אוהב...
גם כשיהיה כבר "סבא",
גם כשסימני הזמן כבר יחולו עליו...
אותו.
אותך יקירי,
שהרי לאן נעלמת?
היכן אתה שוב?
אל השק הזה -
זרקת אבן, ועוד אבן...
ובעבור הזמן - הצטברו הן בשק שלי -
כך נהיה כבד,
אז נקרעתי, השק שלי נקרע...
אני לא יכולה יותר יקירי!
את עיניך תמיד אזכור,
עודני מתמוגגת על עיניך,
על זיכרון שפגשתי אותך שוב...
אתה, שנותן את המבט שלי,
שמחזק אותי,
אותו אוהב...
תסלח לי יקירי על שלא אהיה כאן
יותר,
הפסקתי לחכות לך,
אני חלשה ומותשת כבר,
עייפתי מהמלחמה הלא-פוסקת...
אהבתי אותך בלי תנאים,
אבל התרוקנתי, אין לי
יותר מה לתת,
השק שלי נקרע יקירי,
יותר מדי אבנים, זה היה כבד לי מדי...
עייפתי מהמלחמה הלא פוסקת...
אין לי מה לתת לך יותר.
את העיניים היפות שלך תמיד אזכור,
איך שהתמוגגתי עליהן בכל רגע נתון,
איך שנחלשתי,
עד שהלהבה כבתה...
אין לי מה לתת לך יותר...
והמלחמה...
לא נותר בי עוד רגש,
פסקה.