נסעתי הכי מהר שיכולתי.
אולי עברתי אפילו את ה-130 קמ"ש. פתחתי את הדלת וזינקתי החוצה
- רק בכדי להתגלגל על הכביש. נשכבתי בצורת כוכב וחיכיתי
שהמכוניות שבוודאי היו מאחורי יעברו מעלי כבר. חיכיתי דקה.
חכיתי עוד חמש דקות. ושקט. כאילו זה היה יום כיפור- אף מכונית
לא נסעה בכביש.
החבטה באספלט גרמה לי צלצולים באוזניים. בהתחלה הם נשמעו כמו
צפירה של יום זיכרון. זה לא היה יום זיכרון, וגם לא יום כיפור.
ישבתי וחיכיתי שכבר תעבור מכונית. מישו חייב לנסוע
לאנשהוא,לא?
הצפירה באוזניים הפכה אט - אט לצלילים. פתאום היא נשמעה לי כמו
הדהוד של פסנתר ישן ולא מכוון שמנגן צלילים כמעט שמיימים.
כבר לא רציתי ששום מכונית תעבור. רציתי לחזור חזרה לתא הנהג
שלי - לבועה הממוזגת שלי ולהמשיך לנסוע עד אינסוף עם הפסנתר
באוזניים. אבל המכונית שלי המשיכה לנסוע בלעדי. היא נסעה ונסעה
ונסעה - אולי לא תחדל מעולם.
השמש כבר שינתה את הזוית ועכשיו היא סינוורה אותי. חום השמש
וקולות הפסנתר נראו כל כך סוראליסטים בכביש הזה.  מוזר שאין אף
מכונית.
הפסנתר התחזק והתחזק וסחף אותי איתו. עכשיו הפסנתר כבר לא נשמע
לא מכוון, הוא פשוט נשמע ישן ומיוחד. והמנגינה הזאת - המנגינה
הלא מוכרת מצד אחד, והכל כך אהובה מצד שני. יצירות שמעולם לא
שמעתי. יצירות שתוויהן נכתבו על ידי האספלט.
היה נורא מרגיע לשכב ככה על הכביש, להיכנס למין תרדמת. והכביש
לגמרי ריק.
אולי בכוונה - שאוכל לשמוע את נגינת הפסנתר.