פנים מאירות מרוחות בשחור,

מדים של זית בתוך הטנק הכבד,

בין פיצוץ לפיצוץ מרגישים את הקור,

שומעים את השקט, ואני מתחיל לפחד.

בתוך מפלצת הברזל מחשבותיי מהדהדות,

והזמן נבלע בקירות המתכת,

מוחי מעורפל ונפשי הלומת זכרונות,

ואולי, כבר הגיע הזמן ללכת.

אך אני מתעשת, הרי אני לוחם,

כל גופי קפוץ, מרוכז במטרה

הירח, מדריכני באורו השלם,

ושוב אני יורה, הרי אין ברירה.

אני מביט קדימה ורואה רק חולות,

ושוב מופנם בכלובי המבוצר,

נזכר בביתי והדמעות עולות,

ואני, ציפור המבקשת להימלט, אך אי אפשר.

כמו עוד מדים של זית בתוך הטנק הכבד,

כמו עוד פנים מאירות מרוחות בשחור,

שומעים פה את השקט ואני מפסיק לפחד,

זה גורלו של כל גיבור.