שולחן קטן עמד בפינה, כלב התכרבל מתחתיו. 'כלב', ככה קראתי לו,
לא מצאתי לו שם וזה נשאר פשוט 'כלב'. החדר היה מרוהט בסגנון
מיושן, כנראה בגלל שהרהיטים היו שייכים לדיירים הקודמים, שהיו
לי ספקות לגבי זה שהם לא ירשו אותם מהדיירים שלפני זה והדיירים
שלפניהם. אבל לא היה איכפת לי, אהבתי את החדר ככה. רהיטי עץ
גדולים ומגושמים ובו בזמן מלאים עיטורים קטנים פה ושם. אני
חושב שעכשיו כבר לא מעטרים רהיטים, פשוט צובעים אותם בצבעים
כימיים, מציירים כמה משולשים ואומרים שזה נראה 'עכשווי',
'מודרני'.

צמוד לשולחן בפינה, לאורך הקיר, עמדה המיטה שלי. ישבתי עליה,
נשען קדימה, הרהרתי.
והיה לי על מה להרהר. מאז שביקרתי שם המחשבות לא הרפו ממני. לא
הצלחתי לישון. השעה הייתה שלוש בלילה. הזמן הכי לא מתאים
להתעורר בו. חשוך, שקט, כלב ישן, אין מה לעשות. אתה קם מהמיטה,
מתיישב בחזרה, קם, וכן הלאה.
הלכתי למטבח. השולחן היה מלא פירורים כהרגלו, תיקן גדול טיפס
על הקיר. על המקרר נחו כמה חתיכות לחם והיו כמה ממרחים
בארונית, אבל כבר הלך לי התאבון. התיישבתי על אחד הכיסאות.
במטבח שלנו יש שלושה כסאות בסך הכל, ככה שבן אדם אחד תמיד נמצא
מחוץ לארוחה...

הכל היה דומם, כאילו המטבח נהל איתי קרב שתיקה, מתעקש שאני
אעשה משהו לפניו. מחוסר מעש הבטתי על הקיר, התיקן עדיין היה
שם. בדרך כלל איך שהאנשים רואים תיקן, הם מחפשים משהו גדול,
משהו גדול וכבד, רצוי עם ידית, כדי למחוץ אותו, לאחר מכן הם
מחפשים איזו שקית או חתיכת נייר טואלט, כדי לקחת את שאריות
התיקן בזריזות ולזרוק לפח, בהבעת גועל מופגנת. התיקן השתהה
במקום, מזיז קלות את שפמו, נראה היה שהוא מהסס לאן לפנות. לאחר
מכן הוא טיפס במהירות למעלה, פנה שמאלה ונעלם מאחורי המקרר.
אין לי בעיה עם תיקנים. אין לי בעיה עם חרקים באפן כללי. מה
שמעניין זה שכשהולכת נמלה איפשהו במרחק ממך, לא תחשוב לדרוך
עליה. אם היא תטפס עליך, אולי תעיף אותה [כי אף אחד לא רוצה
שאריות של נמלה על היד שלו]. אבל אם, נגיד, יהיו נמלים או
תיקנים במטבח שלך, זה כבר ייתן לך סיבה לפתוח נגדם במלחמה,
לקנות תרסיסים, עם כתובות שישמעו נאציות אם אינך יודע מאיפה
נלקחו. 'השמדה מיידית', 'מבטיח מוות וחולי בדורות הבאים', או
משהו כזה, אני לא בדיוק זוכר כרגע.

אנשים לא יכולים להתמודד עם משהו שקטן מהם בהרבה, או גדול מהם,
הם לא מבינים את מה ששונה מהם. כאשר הם רואים פרט יחיד ששונה
מהם, הם מרחמים עליו אולי [לאור זה שהוא כמובן כל כך פחות
אינטלגנטי מהם] כאשר הם רואים פרטים בכמות או בגודל שעולה על
זה שלהם הם מפחדים, הם מגדירים אותו ללא חשיבה נוספת כ'אויב'.

פיהקתי. דרך החלון הקטן במטבח נראה פנים הרחוב. כל האורות בבית
ממול היו מכובים, הפנסים האירו את המדרכה והכוכבים את השמיים.
השמיים עטו צבע מוזר, כאילו לא היו בטוחים האם השעה היא שלוש
בלילה או שכבר שלוש בבוקר. עוד שעתיים תהיה זריחה. כולם
יתעוררו ויום חדש ומעצבן יתחיל. אני בטח ארצה לישון, אבל יהיה
מאוחר מדי. יהיה יום. כולם ידרשו ממני לרוץ הנה והנה, לעשות את
זה, להביא את ההוא...

כתמי צבע עופפו מול עיניי. ראיתי שני עצים במרחק זה מזה,
מאחוריהם יכולתי לראות את היער כולו, ובדיוק במקום שבו הוא
נהיה סבוך, נעלמים כל העצים, זוהי קרחת היער, אני יודע מי יושב
שם, באמצע, על העץ הכרות, הם מחכים לי...
מהסלון בקעו קולות צורמים של רדיו, כמובן, חדשות שבע בבוקר.
מדי פעם הרדיו השמיע קולות צפצוף מרגיזים, בתגובה רק הוגבר
הווליום. אמא שאלה בקול איפה אני, הכרחתי את עצמי לפקוח עיניים
ולקום על רגליי, אני לא מאמין שנרדמתי במטבח...פשוט ישבתי
והשענתי את ראשי על ידיי שנחו על השולחן.
"אני כאן, אמא..." עניתי, מנסה להשמע עירני. נראה שהיא לא
ציפתה להסברים מיוחדים. "הו, יופי, תעשה טובה, תוריד את הזבל
בבקשה. כל היום אתמול לא הזזת אצבע לעזור לי, אז לפחות
היום..." לקחתי בחוסר רצון את השקית וירדתי במדרגות, משתדל לא
לדמיין את עצמי נופל במדרגות יחד עם השקית למטה, כי שיווי
המשקל שלי בהחלט איפשר אופציה שכזו.

הלכתי מספר צעדים על המדרכה לכיוון פח הזבל. זרקתי את השקית
בכח, מטיח אותה בתחתית המיכל. חתולה מבוהלת זינקה משם מיד,
בצווחה איומה.
נאנחתי. "אני לא אוכל לעזור להם בכלום, ושיפסיקו לחכות לי כבר,
אני לא יכול, לא יכול!", כמעט צעקתי בכעס, נשאר דומם.
חזרתי הביתה ונעלתי את עצמי בחדר.