קנקן אחד של מלח, שתי צלחות מים, שלוש כפיות תפוחים...
האנשים פה לא נורמלים, אני נשבע לכם. הם שולחים אותי לסופר עם
רשימה שכזו, וכשאני אומר להם שלא קונים מים בסופר הם אומרים לי
לשתוק ושאני אביא כבר את כל מה שצריך לבניית הבית שלהם. כשעוד
גרתי עם הסדשינייים הכל היה שונה, הכל היה ברור. הייתי קם כל
בוקר, שותה צנצנת של מיץ זלוב והולך להכין את החדר ליום
עבודה נוסף. הייתי מפזר את עלי הנפקאי על הרצפה, מדרגה אחרי
מדרגה. החדר כולו היה בנוי בצורה של מעין מיני אמפיתיאטרון.

לאחר שהייתי מפזר את עלי הנפקאי, הייתי מבריק את חלקת הרצפה
התחתית ובודק את השמשות. הסדישניים היו מגיעים תוך זמן קצר,
מודים לי על עבודתי ומתחילים בטקסיהם. אני הייתי מהלך בטירה,
יוצר שילובים חדשים של תווי- סול ותווי רה, משנה את הזווית,
ומקשיב...
הסדישניים מעולם לא סיפרו לי מהי מהות טקסיהם, ואני, לאחר זמן
קצר הפסקתי לשאול. המוצא שלי מהעולם הראשון, כן-כן, אני באמת
באתי משם.
אני לא יודע, לפעמים נדמה לי, שהיה עדיף אם כך זה היה נשאר,
עולם אחד בלבד.
כן, אני מודע לזה שאין לי את מי להאשים, כי אני התחלתי עם כל
זה, אבל לא הבנתי אז דבר, לא הבנתי למה אני גורם... ועכשיו אני
כאן. בעולם השמיני.

רוב האנשים מבלים את כל חייהם באחד העולמות, כך שאין להם צורך
להתרגל לחיים שונים כל פעם, לשבור את כל מה שהאמינו בו עד כה
ולהכריח את עצמם להבין ולקבל את הדברים שנחשבו לאבסורדיים קודם
לכן. אבל זהו גורלי, כנראה, שבשום מקום איני נשאר זמן רב מדי,
תמיד ישנה איזו סיבה בסופו של דבר שאעבור הלאה, או לאחור, כבר
אין לי מושג. אני חושב שהעולם השביעי, בו פגשתי את הסדישניים,
היה העולם בו נשארתי הכי הרבה זמן עד עכשיו. כמה בור הייתי,
כשחשבתי שזהו זה, זה העולם שלי, לכאן אני שייך, אני לא עומד
לעבור את הסיוט הזה שוב.

זלוב - צמח כתום המהווה הכלאה של מה שאנו קוראים היום 'גזר'
ו'תפוז'.

עלי נפקאי - מדובר בעלי הכותרת של פרח הנפקאי, שידוע בריחו
היחודי והגדרתו נעה בין צמח מרפא לסם קל.