הנה הבית, מקום מבטחים,

ועליי לצאת לעולם.

על הגשר הרופף, בין הבית החם,

לחיים הגדולים, צועדים כולם.

והנה אני, אחרונה בשיירה,

מזדנבת, בוהה ברקיע,

עליי לדרוך על פיסת העץ הדקיקה,

לעשות את הצעד המכריע.

מהססת לרגע, מבטי נעצר על



החיים הגדולים שמעבר לגשר,

אך העץ החורק במשב הרוח הקל,

כופה עליי את הפחד, אני פורשת.

אז מה אם הגשר קצר, הוא צר

אז מה אם האופק אי שם, אם אפול

המעוף ארוך, והמכה כואבת.



אז מה שכולם עברו בשלום,

אני מעדיפה לחיות בחלום,

בבועה, עד הרגע האחרון,

כשהיא עליי תתפוצץ פתאום,

וללא ספק אפול לתהום,

בדיוק לאותה תהום שתחת הגשר,

אז אזכר באותו הרגע

בו הכל עוד היה אפשרי.