כמו כל יום חורף טיפוסי, גם היום ירד גשם רציני, לא שיש לי
בעיה אישית עם גשם, ללא מייבשי הכביסה אני מניחה שהייתי מוצאת
את עצמי ללא בגדים נקיים בחורף, אבל נודה לאלקטרונאים שלנו על
ההמצאה הגאונית הזאת למזג אוויר כמו שלנו. כרגיל קמתי לי
מהמיטה קצת באיחור של 40 דקות, קצת מאוחר מידי ב20 דקות
לעבודה, אבל לא נורא גם ככה איימו לפטר אותי. הגעתי למסקנה
שאני נשארת בבית.

למרות שאת מייבש כביסה המציאו, לצערי לא המציאו מנקה-טבחית
אלקטרונית. כל חוקר משטרתי שהיה מסתכל בתוך הבית שלי היה בטוח
שנשדדתי בידי שודד מיומן ביותר, שגם משאיר המון בלאגן בדרך...
אם הגילוי המעניין הזה נאלצתי לוותר על יום
ה"ישיבה-מול-טלוויזיה-בלי-לעשות-כלום" שתכננתי ופשוט להתחיל
להקנות לבית שלי מראה מסודר קצת יותר מזירת פשע. ניקיון מעולם
לא היה התחום החזק שלי, בעת מגורי אם ההורים שיטת הניקיון
התרכזה בעיקר במושג שנקרא
"תדחוף-את-הדברים-למקום-שלא-יראו-אותם", ובגלל זה היה לנו המון
ארונות... אבל אני גרה בדירת סטודיו קטנה, שמכילה קצת יותר
מידי.

בואו נאמר, שהעדפתי להגיע לעבודה באיחור ולחטוף צעקות ואיום
לפיטורין מהבוס היותר מידי מתוסכל שלי, מאשר לסדר כמו שסידרתי
היום. עכשיו אני מבינה למה אנשים דורשים על זה תשלום רציני, על
ניקוי דירה כמו שלי הייתי בטח צריכה לעשות להם ביטוח נגד
תאונות עבודה. אבל בשעה טובה סיימתי. אמנם השיטה הישנה של אמא
ואבא עדיין שימשה אותי, קשה להיפתר מהרגלים ישנים, אבל לפחות
דחפתי הכל, פחות או יותר, למקום שבו הוא היה אמור להיות, כל
עוד אין לי חזיות במקרר וביצים בארון  אני מחשיבה את הבית
למסודר פלאים.

אחרי יום עבודה מפרך גיליתי שאני באחד מאותם מקרים של תת תזונה
קטלנית, שכן לא אכלתי דבר 12 שעות ברציפות, מה שלכל הדעות נחשב
למזיק. החלטתי שכחלק מה"יום-עקרת-בית" שלי, שבהחלט לא יתקיים
יותר מפעם אחת בשנה, אני גם אבשל. מה אני אומר לכם, אני ובישול
זה כמו... אין יותר גרוע מזה. יש אנשים שבשבילם לבשל דורש
מינימום תואר שני בטריפת ביצים, כנראה שאני מאותם אנשים. ירדתי
לי לסופר הקטן שלנו, שהיה ממוקם בצורה מאד נוחה מתחת לבית שלי,
והחלטתי שאני הולכת לבשל לעצמי סושי. כעקרון מאכלים סיניים אף
פעם לא דיברו אלי, אבל משום שחוץ מזה, הסיכוי להכין משהו אחר,
היה קלוש, החלטתי ללכת עם הסושי עד הסוף. לא כל כך היה לי מושג
מה יש בתוך סושי, משום שכשמזמינים את זה בtake away, זה תמיד
בא במרקם אחיד, ככה שאין לך שום סיכוי להבין ממש מי או מה
בדיוק נמצא בתוך מה שאתה אוכל, אבל החלטתי לקנות את כל מה
שנכתב במתכון שתלשתי מאיזשהו עיתון נשי פמיניסטי שנראה לי יותר
כמו עיתון לעקרות בית.

יצאתי לי מהסופר מאושרת על כך שכל מה שנותר לי זה לזרות הכל
לסיר או מחבט או... כלי כלשהו ופשוט לחכות שזה יהיה בעל ריח
וטעם אמינים. ידעתי שהטעם של זה צריך להיות טעם של דג, אבל
משהו קרוב לזה היה מספק אותי בהחלט. הסתודדתי לי במטבחי הצנום,
והתחלתי באומנות הבישול שלי. כמובן שרק אני מסוגלת להפוך הכנת
מתכון פשוט שכזה לסיבוך של הכנת ארוחת גורמה ל12 אנשים. אני
הפלתי ביצים על הרצפה, ערבבתי חומרים שונים שלא כולם נראו לי
אכילים, והשמטתי קטעים שנראו לי לא נחוצים במתכון. כמובן
שהתוצאה של כל זה הייתה מעבר להרסנית, ובסופו של דבר נותרתי אם
משהו שאפילו צ'יפ, החתול שלי, לא רצה להיות בסביבתו, התפלאתי
על השכן שלא תרח להופיע על מפתן דלתי ולשאול אם מישהו או משהו
מת בתוך הדירה שלי.

בסוף, החלטתי להזמין לי סושי מהמסעדה הסינית, זרקתי את יצירת
המופת שלי לפח, והחלטתי שאני לעולם לא אהפוך לעקרת בית כמו
שהייתי היום. פתאום התחלתי להעריך את הנשים החזקות האלו שעושות
,את מה שאני עשיתי היום, כל יום. מעכשיו אני אשיג לעצמי, אם
התקציב הדל שלי מנקה ואמשיך עם הזמנות האוכל הלא כל כך אכיל
שאני רגילה אליו. כשאפשר להזמין משהו בתוך קופסא שיענה לכל
הדרישות הבסיסיות שלך, אין טעם לעבוד בשביל ליצור משהו כזה
בעצמך, כי לעולם לא תצליח ליצור חיקוי גרוע של משהו זוועתי.