את.
עלייך אני כבר לא מבקשת משאלות. החלטתי לבזבז אותם על משהו
שיגיע גם ככה, אז אולי עם המשאלות הוא יגיע יותר מהר. לא כתבתי
עלייך, לא שיר לא מונולוג... כלום. היה לי קשה עם זה.
תביני, אני לא רציתי את זה ולצערי זה הגיע, לא ביקשתי את זה
ולצערי זה בא, לא חשבתי על זה והנה, זה כאן. רק רציתי שנהיה
חברות. רק רציתי שנשאר חברות.
לפעמים אני כועסת על עצמי, זו פעם שנייה שזה קורה לי, אבל...
בלי כוונה, אני לא רוצה את זה, אני מפחדת מזה, אני שונאת את זה
והלוואי שמישהו יכול "לתקן" אותי.
מה זה עזר לי להיקשר אלייך כול כך בחודשיים וחצי? מה זה עזר לי
לעשות כיף חיים בחודשיים וחצי, ואחר כך להצטער שזה בכלל קרה?
מה זה עזר לי שעכשיו אני מרגישה דברים שאני לא מקבלת חזרה? מה
זה עוזר לי שאת בכלל לא מבינה ומה זה עוזר לי... לעזאזל, לאהוב
אותך?
אני לא רוצה שתדעי, כי אם את תדעי אני אהרוס הכול... כמו בפעם
הראשונה וגם השנייה. אם את תדעי את תלכי ולא תחזרי. אם את
תדעי... לא יישאר אני.

וכואב לי, כואב לי כול כך שאת לא רואה, לא מבינה. כואב לי כול
כך שאת לפעמים כזאת... קשה.
<אנחה>
כותבת עלייך, בפעם הראשונה. עלייך כבר הפסקתי לבקש משאלות.
בפעם הראשונה המשאלות עזרו. זה קרה, זה התגשם, החלום נהיה
מציאות. ומהמציאות נשאר לי רק כאב גדול.
לא רוצה את זה, לא מאחלת לעצמי את זה. אבל חושבת על זה. חושבת
על זה כול דקה וכול שעה. על כמה שפשוט הרסתי הכול, במילה,
בשנייה, במעשה ואולי אפילו לא באשמה. אבל הרסתי. וזה מה שמשנה
עכשיו. זה מה שמשנה. ומה שהיה אני בחיים לא אוכל להחזיר.
אז כמו שכבר שמעתי, אני מקווה שהיא תנצל כול רגע כי זה לא ימשך
לאורך זמן.