הגננת שלי תמיד התלוננה, שכשהייתי צובע בתוך ציור, הייתי יוצא
מהקווים. המחנכת הראשונה שלי, דליה, הייתה כועסת עליי תמיד
שהאותיות שלי תמיד גדולות מדי או קטנות מדי. דרך המשקפיים
העבות שלה, היא ראתה עולם שכל הכיתה אמורה לגדול ולחיות בו.
דרך משקפיים כאלה יכולתי לראות רק מטושטש. אני המאסתי עליה את
כל המקצוע. לא הייתי תלמיד גרוע כי בכיתה א' אין דבר כזה
תלמידים גרועים, רק מתחילים להתנבא עליך, כל מי שיש לו דעה או
תעודת הוראה. כמובן שכשאתה כל כך קטן, אין לך יכולת להוציא
משפט. תרתי משמע. במתמטיקה הייתי בקבוצת "בית". שזה לא
'המפגרים של פרח', ולא 'הגאונים של פעמון' כמו שמישהו, שאני
ממש לא זוכר מי, אמר פעם. בכל התרגילים היה אסור לנו לעשות את
התרגילים של הפעמון למרות שניסיתי פעם אחת ולא ממש רציתי אחרי
זה.

גדלתי כמו כולם, לא מיוחד, בחברה, תמיד הרגשתי שונה, אבל דחפו
אותי להיכנס למסגרות. אמא שלי רצתה שאני אלך לצופים ואני
סירבתי בכל תוקף. אהבתי את החיים שלי כמו שהם. רציתי להיות סוס
פרא, לשחק כדורגל ולרוץ עד יום מותי, כמו שחלמתי פעם. זה יהיה
כשהשמש תימס והשמיים יהיו לוהטים ומטוסים יתפוצצו במעופם
באוויר וזאת תהיה התמונה האחרונה שאני אראה בחיי. אחרי זמן
כלשהו, ראיתי ציור של דאלי וזה מאוד הזכיר לי את החלום.
התקדמתי בחיי וגם את התיכון עשיתי כמו כולם. הולך בתלם שהלכו
בו כל כך רבים לפניי ואני בכלל רוצה רק לרוץ. השמיים קוראים
לי, המזלות לא מעניינים אותי, אני רק רוצה להימתח ולהתפרס על
כל המרחבים ולהיות דק כמו נייר ואפילו יותר, ולהרגיש ליטוף של
מים ושלג על ההרים. ואומרים שמים זה מקור החיים, אבל גם בקרח
יש חיים, רק שהם קפואים.

לא ידעתי ועדיין לא יודע, מה בוער בי בפנים. מה אני צריך לתקן
ומה אני צריך לעשות, אני מאמין שלכל בנאדם יש מה לעשות בחיים
שלו. אסור לנו ללכת בתלם, אבל אנחנו נגררים כי אין ברירה, כי
בשביל להתקיים צריך כסף ובשביל כסף צריך לעבוד ובשביל לעבוד
בעבודה שתביא לך רווח נאה צריך ללמוד ולהרוויח את התואר והכל
מתוך איזו השקעה ראשונית של הקודמים, שעובדים פתאום בפרך רק
כדי לעשות אותך כזה ומתישהו, כשאתה נכשל ומביא ילד לעולם אתה
הופך לאחד כזה שרואה את חייו בחיי בנו, ומתמלא חרטה, ומשבר גיל
העמידה, ומגדל כרס ומתגעגע לשטויות ולבדיחות ולרעיונות שהיו
באים אליו כל יום והידלדלו כל יום שבו הוא התרגל למסגרת שבה
הוא חי, ועכשיו הם אפילו פסקו מלהתעורר במקלחת וכל מה שיש לו
בראש זה עבודה וניירת ואיך לשלם את החשמל והמים והאם אשתו
בוגדת בו עם גבר אחר. ופתאום המחשוף של השכנה הצעירה שממול
מאוד קורץ ומזכיר ימים יותר טובים ובמקום לחיות את ההווה עם
עין אחת למחר, אתה מתמוגג על העבר ומפסיד רגעים.

פוגש חברים ישנים באוטובוס או ברכבת ומתעלם מהם כי אין לך כח
לדבר איתם ולא יודע למה אין לך כוח לזה כשאתה חוזר הביתה,
והאוכל כבר מוכן ורק מחכים לך והילד שלך קופץ עליך ואומר "אבא,
הגעת הביתה." ואתה לא הודית לאלוהים על זה כי יכלה להיות תאונת
רכבת או תאונת אוטובוס (זה קורה לפעמים) ואתה נמצא כאן ונושם -
אתה לא חושב על זה בכלל כי אתה סגור מפה ומשם במסגרת הלוחצת
הזאת שנקראת החיים שלך. אז הולכים בתלם, כי יותר קל להיות
במסגרת מאשר חסר - כל שמסתובב ביקום חסר מטרה ונהנה מפרטים
קטנים, אבל אין לו משפחה ואין לו עבודה והחברה על שלל
מוסכמותיה וחוקיה לא תחבק ולא תאמץ לה שום מסכן על תקן אחד
מהנורמטיביות המזדיינת הזאת, אלא אם כן תהיה לזה מטרה שתביא
תועלת לאיזה איש מחויט אחד או אחר והם יעשו על זה סדרת
טלוויזיה ויגרפו רווח נאה ואחרי שהסדרה תיגמר, והבנאדם הזה
יגמור או ככוכב חדש או ככוכב נופל ונשכח.
כולם נעלמים בתלם, מוצאים להם נישה ואני רק בהתחלה וכבר מת
לדעת איפה אני אעצור איפה אני אעשה רונדלים כמו כולם כי אני
יודע שכל העולם הזה חזק ממני, המסגרת עשויה חומר שאין לפרוץ
אותו והוא גדל ומתחזק עם כל נשימה שנושמים ועם כל דקה שעוברת
ובינתיים הפנטזיה של חופים ושל מדשאות ושל לרוץ ושל ילדות
שהייתה ללא כבלים וללא שלשלאות חזקות מדי לא תחזור והיא רק
מתפרצת לעתים רחוקות או קרובות תלוי בבנאדם, עד כמה הוא
נוסטלגי.
מיקי אומר שנוסטלגיה זה לחלשים, אבל הוא טייס, והוא הראש שלו
בעננים בכלל והוא בחור רציני אבל מצחיק ויודע כמעט הכל בחיים,
אז אנשים מקשיבים לו. גם אלוהים כמו הטייסים, נמצא בשמיים.
אולי בשמיים החוכמה, כי אנשים רוצים להיות חכמים ומאז ומעולם
הם הסתכלו למעלה על השמיים וראו שם ציפורים, לא כל כך חכמות
אבל יודעות מתי להסתלק, וזה לפני שקורה מה שקורה, והם מגיעות
למקומות שבהן נוח להן יותר והכי חשוב זה שהן חופשיות מכל
המסגרות, וזה כי הן ציפורים.
ודליה אמרה, לפני שנים רבות כשעוד הייתי תלמיד שלה, שאני ילד
עם ראש גדול, קצת חולמני, אבל בהחלט לא טיפש, ועובדה שהייתי
חכם מספיק בשביל לקפוץ את הגן ולא להישאר שנה. ותמיד הייתי
הילד הכי קטן בכיתה, כמו בשיר של ציפי, אבל תמיד הרצונות שלי
והחלומות שלי היו גדולים פי כמה וכמה ממני, ועכשיו אם תסלחו
לי, אני הולך לרוץ.