שנאתי והכפשתי את קודמיי - כמוגדר ,כצפוי. את תומאס פחות. הוא
היה בסדר כזה. לו היה הדבר תלוי בי, הייתי בוחר באחר להיהרג
בסיינה. לפעמים, לאחר שבדקתי ושוב בדקתי בקפידה ווידאתי שאף
אחד לא רואה הייתי חושב לעצמי שבעולם צודק או אחר, יכולנו,
הוא, מארקס ואני לשבת עד סגירת אחרון הברים ולשרבט בלו-פרינט
של אנושות משופצת.

חודשיים אחרי שמירה הוציאה אותי מחייה בפעם השלישית והאחרונה,
התקשרה אמה מאנדלוסיה.
אהבתי את אמה. הייתי נשאר עם מירה ולו בשל אמה, ולו רק כתירוץ,
אך היא, מירה, רצתה לגלות עולמות חדשים, ובנחישות
קולומבוסיאנית שלחה אותי אל תחתיות בקבוקי וודקה ריקים, שלט
מתרוצץ וערוות עוינות.

"תומאס נהרג בתאונת דרכים בסיינה", אמרה אמה "מירה חייבת לדעת,
ולא דרך הטלפון".
אמה וההדיוט שבי חברו אז להאמין שהאהבה תנצח. אמה וההדיוט שבי,
לימים גססו יחד.
בסיפור ההזוי הזה חשבתי שאהיה דניאל בירנבאום ואחליט איך, מתי
וכמה. בספור ההזוי הזה מירה הייתה אמורה להיות תזמורת האופרה
של ברלין. אמה חשבה שמתפקידי להודיע שהרי אני הוא המיועד.

עדיין היססתי, כיודע.
"לך, לך, לך" צווח הפרוורט-רדיקל-כאילו שבי, באוזניי אני
הפולני "דפוק, אם לא כעת, לעולם לא תהיה בסרט אימה של קצין
העיר והפסיכולוג הנלווה ברגע שלפני. מה עוד שהמקרה קליל. טמבל,
הרי מדובר בסך הכל בזה שהיה חברה לפני זה שקדם לנו ולא בקרבה
המאיימת על מודיע אובדן אב, בן או אח". ואני שניהם, רדיקל
ופולני, לא יכולתי לעצור את עצמי מלרוץ ולטעום את הקזת דמי
הרביעית.

לבשתי את הסוודר האפור הגדול החדש שלי. הסוודרים האפורים
והגדולים שלי הלכו תמיד לפני ורככו את התרסקויותיי. תחילה
הייתה מתכרבלת בהם, אחר כך בי. ואז הייתה אדישה להם ואז הייתה
אדישה לי. ולבסוף הייתה פושטת אותנו.

הדבר הראשון שאמרה כשפתחה את הדלת היה, "אם הייתי יודעת שאי
פעם יהיה לך את הסוודר הזה, לא הייתי עוזבת אותך" - איפה
בירנבאום? איפה ברלין? עוד אהיה ערום ואידיוט.

סיפרתי לה מיד. בלי "תשבי" ובלי "אני צריך להגיד לך משהו". היא
שהייתה בסיפור דומה אחרי הפגיעה הישירה בטנק של גיל, התחילה
מיד לצחוק.
"אתה עובד עליי".
"לא, אני לא".
"אני מכירה אותך, אתה כן".
"לא, זו האמת. אמך התקשרה".
צחוקה גבר.
"אני נשבע לך". הפכתי היסטרי והקצנתי באוקטבה לנוכח אובדן
השליטה.
צחוקה אולי הסס מעט.
חירש לאולי היסוסים, מתוסכל וכמעט דומע, "תשאלי את אמך, אם את
לא מאמינה" או "בהורים שלי".
האמינה. האמינה מרגע שפתחה את הדלת. אבל למה להאיץ את הבכי,
יש לה את כל החיים לבכות.

בחרה בצחוק.
כשרצתה לנוח מהצחוק הניחה את ראשה בשקע הכתף שלי. שלה. כאילו
הייתה זאת אחת אחרת שבעטה ברקתי למוות חודשיים לפני כן.

מירה ופרפרים מרחפים מעל המותר. אחד פלוס חמישים ושלוש שווה
לשמונה, מימן וחמצן עושים שקיעה. מסביבם גמדמדים, מנפנפים
בידיהם חושבים שממריאים אך תקועים עד קרסול בסחי ניהול המלאי
הרגשי.

צחקנו כמטורפים מצהרים לשקיעה. צחקנו מכאב על תומאס, צחקנו
מעבר בלתי אפשרי ומעתיד אחר משצריך.
בערב נשלחתי הביתה בלי הסוודר האפור הגדול.

אחרי זה ראיתי את מירה עוד פעמיים.
בפעם הראשונה, הופיעה עם איזה תרוץ מטומטם ולקחה את תמונות
הטיול בדולומיטים.
הפעם השניה הייתה בהלווית אמה. אני בפאתי חלקת הלא נחשבים
וכאלו שהיו והיא נשענת על זה שאחרי.

עד כאן מירה.