חלון גדול מזכוכית שקופה שכאילו מזמינה את העולם להציץ פנימה
לתוכו, אבל שוכחת לציין שהמראות עלולים להיות לא נעימים.
החלון אטום לקולות, אין כניסה או יציאה של צלילים, ואולי,
בעצם, העולם החליט לאטום את אוזניו כי פחד לשמוע מה שהולך שם,
בצד השני של אותו חלון?
היא צועקת עליו שהוא דוחה אותה ותוהה בקול רם איך יכלה להתחתן
עם איש כמוהו, הוא צועק לה שהיא חזירה ואת כל האוכל בבית היא
אוכלת, והיא אומרת לו שהיא מעדיפה להיות חזירה מאשר בהמה
כמוהו.
הצרחות שלהם לא נפסקות גם לאחר שעה ושעתיים - "זונה", "מסריח",
"חזירה", "זבל", ואני לא מבינה מאיפה כל הכוח הזה שיש להם
שבזכותו הם יכולים לצעוק כל כך הרבה זמן.
הזכוכית מתחילה להיסדק, ולפתע הנוף הירוק והמעט אורבני שהשתקף
דרכה מתחיל להתלכלך בגוונים של אפור ושחור, וקללות שרק הם
מסוגלים להוציא מהפה - "דפוק", "מכוערת", "טינופת", "מגעילה",
"מטומטם", "חזירה", "אידיוט", "חזירה", "אגואיסט", "חזירה",
"דביל", "חזירה".
כמה כעס צריך לצבור כדי לדבר ככה אל אדם אהוב? עם כמה תסכול
צריך לחיות כדי להתנהג כמו חיות, כדי לצרוח כמו חיות וכדי ששאר
העולם ימשיך בשלו כי יחשוב שזוהי רק הופעת קרקס?

חלון גדול מזכוכית שקופה שמלאה בסדקים שדרכם דווקא יש כניסה
ויציאה של קולות, אך העולם עדיין מחליט להתעלם.
אפילו לנוכח אותו המשפט שהוא אמר לה באותו ערב - "אני אעיף
אותך מהחלון, מול הילדים, כדי שיראו אותך נופלת".
כשאמרתי שחזירים מעופפים קיימים אף אחד לא האמין לי.