כל כך רציתי לבכות, אבל לא יכולתי.
מכירים את זה שקיימת באוויר השתיקה הזאת?
כל כך קשה השתיקה הזאת, שמונעת לבכות, שמונעת לומר משהו שילכלך
את האוויר הנקי שכולם מוציאים עליך כדי לנחם אותך. כולם
מסתכלים עליך ומחכים לראות את התגובה שלך, ברור שאף אחד לא
מוציא מילה, אפילו לא מנחמת ,כי זה פשוט לא יהיה במקום...
בטח שאתם מכירים את זה. זה לא קורה רק לי נכון? מה, אני הבן
אדם היחידי שכשקורה לו משהו טוב הוא מרעיל לעצמו את המחשבות
בכמה זה מסוכן ושחבל שזה קרה לו, סוג של חסינות נגד הנפילה
שבאה מהר מאד אחרי?.
אני לא היחידי. אולי חסר בטחון עם מנגנוני הגנה אישיים די
חלודים ודפוקים אבל אני עדיין רואה מה קורה מסביבי.
כשכל כך בא לך לבכות,  בא לך לבכות על זה כי זה כואב לך ומגיע
לך לבכות.
וכשבאה הדמעה היא נעצרת באיזו מחשבה טיפשית שמופעלת בצורה
אוטומטית כשהנושא הזה עולה לרשימת המחשבות שלי. מחשבה כל כך
טיפשית שמצליחה לגרום לדמעה כל כך כואבת לעשות רברס.
והדבר היחידי שלא מצליח להיעלם זו הדמעה שממתינה. הטעם כבר
נעלם מזמן והריח שאני כל כך מתגעגע אליו, האף שלי כבר הספיק
להדחיק.
אולי גם קצת מהצבע נשאר לבן ועדין. לא ככה זה אמור היה להגמר,
אחרי כל כך הרבה זמן, היה צריך להיות לזה סיום של הסרט הכי טוב
בעולם.
אני מצטער. אם יכולתי לעשות משהו הייתי עושה, בנתיים זה רק
להדחיק את הבכי שמטריד אותי כל הזמן.
אם למי שמסביבי לא היה איכפת רק ממני אלא גם מהנושא שמטריד
אותי.
הייתי פשוט צריך את התחושה שזה עדיין קיים, שיש עדיין משהו
מתוק שמחכה לי תמיד, שאף פעם לא יאכזב, שיזכיר לי ילדות טובה
ושתמיד - תמיד, גם כשאין על מה לבכות יש דמעות ששמורות
לזה,אפילו רק אחת.
כמו צמר גפן מתוק.
אתם בטח מכירים את זה, נכון?