אחרי ארבעים שנות נישואים של טלטולי חיים וחבטות של זמן, מגיע
גם רגע בו מביטים לאחור, אתנחתא קצרה לספירה המלאי שצברנו. אז
בכל זאת נשארנו יחד ארבעים שנה. אמנם מצבנו הכלכלי זועק לשיפור
ובעיות חדשות מתפרצות בלי דפיקה מול דלתנו, אולם ציון נקודת
זמן בדרך של חגיגה כלשהי, יכול להוות תחנה חגיגית שאפשר להציב
בדרך ולחזור ולהתענג עליה מעת לעת. למשל, נסיעה לחו''ל. היא
יכולה רק להועיל למירקם ואף לשפרו. לפני חודשיים צלצלנו
לגואידים במילנו, מה הכניס אותם לכוננות קרב עם צלצולים
(טלפוניים) בדרישה להאריך את השהיה אצלם. הם מדברים על חודש או
שבועיים, אנחנו על 3 ימים במילנו. התפשרנו על 4 וזה היה
האופטימום לחיבוק האוהב, עד מרסק, שקבענו לעצמנו.

יום שלישי 13/6/06
נחיתה רכה ב 0830. חב אלעל המופרטת הפכה יעילה להחריד, מונעת
למינימום נדרש, על פי טופסי משוב. מן המטוס נראים שדות החיטה
הבלתי קצורים כמשבצות זהב בציור של מיכלאנג'לו. אנחנו
מתגלגלים, נגררים על פני שבילי פיומיצינו עד לחברת ההשכרה בה
אנו מקבלים במקום הרכב שהזמנו, רכב חדש ומשודרג המפתיע לטובה.
זורקים את הציוד והמזודות פנימה ללא כל היסוס וממריאים לכבישים
שכה הפחידו אותנו מהבית. מסתבר שחוץ מהצורך המתמיד לדרוך בכל
העוצמה על דוושת הגז, הכל קל ונוח. אנחנו מצליחים להגיע למלון
בקלילות, על פי הנחיות שנתנה לנו הפקידה של חברת ההשכרה. השעה
עשר ועשרה בבוקר, אבל אנחנו נרשמים מיד, בלי צפצופים או התניות
כלשהן (הכסף הרי נשדד מאיתנו כבר לפני חודש וחצי).  לוקחים את
המרצדס המבטיחה (דם עבדים טורקי, על אדמת מרצחים, בבעלות
סעודית) ויאללה לנאפולי על כביש הדמים E45 . כמעט 230 ק"מ ב
160 קמ"ש שנמשכים ונמשכים כשכל נהגי איטליה רודפים בטירוף
אחרינו, מאותתים או צופרים. נאפולי, מן הרכב - מענינת כמו נייר
טואלט משומש. אנחנו חוצים שכונות עוני. זו תקופת המונדיאל
(שמבטיחה לנו קצת שקט), דגלי איטליה על המרפסות בכוננות לקראת
המשחק נגד ברזיל. הצצה בשעון, מאיימת - זמננו אזל ועל פי
התוכנית, חייבים לחזור מיד לרומא כדי להספיק לראות אותה בלילה.
נפרדים מצער מנאפולי בלי יכולת להגיע לאמלפי וקפרי (אנחנו
מסמנים כוכב מודגש להוסיף אותן לתוכנית של הפעם הבאה). שוב על
E45 (לאן נעלמו כל הכבישים המפותלים והמענינים ?). ה GPS (שאלו
לי צעדי הראשונים עמו) לא עוזר לאתר את המלון או, שאין לי
סבלנות לנסוע על פי הוראותיו. זה מאריך את הדרך בכמה עשרות
ק"מ, אך בסוף מגיעים. מתארגנים ונוסעים עם  השאטל ל"תיאטרו
מרצ'לו" מטיילים באזור ככר ונציה רואים את המבנים המרשימים.
תועים בין הרחובות המפותלים ומצליחים לחזור הרוגים למקום
המפגש.

יום רביעי 14/6/06
המלון אמנם נקי ויעיל, אבל רחוק ממרכז הענינים. השאטל מסיע
אותנו למטרו. קו אחד, יעיל ונוח, 5 תחנות עד הותיקן. ארוחת
בוקר, קלילה ברחוב ותעיה עם עוד כמה אלפים ברחבת הותיקן.
אנו זוכים לחזות זיו פניו של דל פפה המופיע במיסה מול אלפי
מאמינים מכל העולם. גם כיהודי, מעניין לראות את נציגו של ישו
עלי אדמות. לאשה יש שמחות קטנות. קנינו כף חשמלית. עכשיו הטיול
יהיה מושלם. נשאר עוד חלום, לעלות למקדש הדת שלה - למצוא חנות
זארה. מגיעים לפיאצה נבונה שמקבלת אותנו בשמחה שטופת שמש
ואנשים. חגיגה אמיתית לא מזויפת שמושכת וירטואוזים עם כלי
נגינה אליה. המוזיקה האיטלקית המלודית, נעימה ומרגיעה על רקע
הפיצה הטעימה.
לטעמי, אם צריך לשלוח זוג לטיול ירח דבש, הייתי בוחר ברומא ולא
בפריז, לונדון, גם לא ניו יורק. זאת בעיקר בשל האופי האיטלקי
החייכן. האיטלקי שיושב על ידי במטרו מקיים דיאלוג לאורך כל
הדרך עם שכנו הזר רק בגלל שאלה שלי על תחנת הותיקן.
שאלה סתמית על לחם, במסעדה, מגייסת את בן השלחן השכן להציג
בפני את הסלסלה. האימפריה הרומאית כבשה את כל העולם העתיק
באכזריות לא מעטה וכילתה עמים רבים. צאצאי לגיונות הרומיים,
מתנהגים כמו הווזוב לאחר שסיים לכסות את פומפי והרקולנום. אני
מניח שאת השלום לעולם יביאו רק שכמותם, בני האימפריות הכבויות.
האיטלקי מאוהב ברכבו והוא שולט בו במיומנות. כל צאצא של
ליאונרדו הקשיש, הוא מהנדס מכונות גאון בפוטנציה.

מפיאצה נבונה דרך העמוד, הפנטיאון והאובליסק הגענו למטרו עמוסה
לעייפה שהורידה אותנו 3 ק''מ מהמלון. חצי מהדרך צעדנו בשמש
הקופחת ואת השארית עשינו מובסים במונית.
אחרי שינה מחדשת נעורים, ירדנו שוב עם השאטל למרצ'לו תיאטר
והלכנו לפנטיאון לאכול לזניה וגבינות  קשות.

15/6/06 חמישי - מרומא לפרוג'ה
המלון היעיל, לא איכזב ועשה לנו צ'ק אאוט מהיר וזריז. יצאנו
צפונה בדרך עירונית (כבישים בסימון אדום במפה ושילוט כחול)
לכיוון ויטרבו. בדרך עוברים עיירות ציוריות נפלאות שמשכרות את
העיניים בשיחי גרניום המיפים אפילו בתים קלופי טיח ומטים
ליפול.
הפחד שלי מונע על פי תחושות, הוא מהשילוט המשתלט של
האוטוסטרדות וההיי וויז. אני נרגע כשהצלחתי לעלות על דרך
אזורית ולעבור דרך כפרים ועיירות משגעות. מויטרבו המתעללת דרך
נרני וטרני עלינו על דרך הררית לפרוג'יה דרך ספולטי (כאן אנו
סועדים ארוחת כריכים במסעדת דרכים נחמדה שבה בעלת בית חביבה
המברכת את כל אורחיה מעל לקופה, תלויה ברכה בכתב יד גדול "בוקר
טוב לאורחים האהובים שלי". אנחנו סוטים לביקור חפוז בטרווי
היפה ומצלמים.
משם ממשיכים לאסיסי עיר הולדתו של פרנציסקוס הקדוש, מנהיג
הנזירים הקבצנים. מתקרבים ליעד הסופי להיום, פרוג'ה. זוהי עיר
עתיקה מאד רחובותיה צרים מאד רק האיטלקים מסוגלים לשמור על
סדרי תנועה בלי לסתום את העורקים. התנועה בכבישים חד סטריים
שדומים יותר לשבילים (אנחנו קוראים להם נימים) . בכל פעם נראה
לנו שהשביל נגמר במבנה, אבל הוא רק פונה בחדות, ימינה או
שמאלה. לפעמים אנחנו בטוחים שאין סיכוי לרכב לעבור, אבל הוא
עובר.
המלון שלנו מורלאצ'י, יושב במרכז הנימים, שלש פעמים הקפנו את
העיר העתיקה עד  שהצלחנו לחדור אליו. זה מלון משפחתי בניהול
אשה נחמדה עם שני בנים יעילים. לפחות אחד דובר אנגלית מצוינת.
מסדירים רישום במהירות ומחליפים חדר שגג מבנה גולש לחלון שלו.
החלון בחדר החדש, פונה אל הרחוב. הבית ממול עובר שיפוץ. משאית
נכנסת ויוצאת ומישהו מטיל אליה אבנים כבדות. רעש נוראי קוטל את
מנוחת הצהרים.

פרוג'ה משמשת כבירת אומבריה והיא מתגלה כהפתעת הנסיעה עד כה.
טיול הערב שלנו בעיר מדהים (בלשון המעטה). זוהי עיר
אוניברסיטאית שהצליחה לשמר את רוח ימי הביניים עם האווירה
האקדמאית השוקקת בין החומות. על מדרגות האוניברסיטה מול הרחוב
הראשי המדהים, יושבים סטודנטים כל היום וריח הקטרת שולט באויר.
שורות חנויות יפהפיות רובן של בתי אפנה ומעצבים ידועי שם.
בכניסה לרחוב תערוכת מכוניות עתיקות של פיאט ובמרכזו, משיקים
את הספיידר - מודל הספורט הידוע של אלפא רומיאו  לשנת 2007 עם
משרד נגרר ומוכרים יעילים שרושמים הזמנות מהקהל.
אנחנו נכנסים לבית מלון יפה במרכז הרחוב שוקק המטיילים, לשאול
מחיר ללילה (אולי נחליף ?). 350 יורו ללילה בלי למצמץ,  מול 85
הדולר שאנחנו משלמים. נרגענו והמשכנו לטייל ברחובות היפים. מחר
נבוא לכאן לטעימות. חוזרים למלון. מעלינו מישהו עצבני מסתובב
כל הזמן על תקרת הניר. כאילו רץ במעגלים תוך דילוג על פני
המיטה. אביבה אומרת שהוא עושה התעמלות.

יום ששי 16/6/06
ישראלי טיפוסי חייב לצלצל לארץ, למקום העבודה. באיחור אני
נזכר. שצריך לבקש מאילנה לוודא שבאמת סגרו לי את הקו לפלפון
שאבד בנמל התעופה בן גוריון לפני העליה למטוס. היום ניסע
לסיינה דרך אגם טראסימנו. האגם דומה מאד לכינרת פרט לכ 3 איים
די גדולים שעל אחד מהם עיירה שלמה. אנחנו נוסעים סביב האגם
ועוצרים 3 פעמים לאילתורי פיפי. כבר צהריים מוותרים על סיינה
הרחוקה יחסית ומחפשים את האאוטלט של פויאנה דל קיאנה. לא
מוצאים שילוט ואנחנו מתחילים לתעות בין הכפרים על הפסגות חסרות
השם. פניה נואשת להלך כפרי שמתנדב בהתלהבות לעזור באיטלקית
שוטפת כמעט חסרת סיכוי, אולם הושטת המפה דרך חלון הרכב, מצילה
את המצב. הוא מסמן נקודה על המפה שלנו - וזה מוציא אותנו
מהסבך. האאוטלט, מודרני וחדיש. מלא מותגי אפנה בלי אלקטרוניקה
(לא לגברים), מתייהר להנחות במחירים הבלתי אפשריים של ביגוד
והנעלה. שלל קניותינו - מסחטת לימונים ושני סנדויצים חסרי
זהות. שוב מתגלגלים לפרוג'ה המופלאה ומתקשים להכניס את המחט
לערימת השחת - להגיע למלון. בסוף זה מצליח ואנחנו נופלים
שדודים על המיטות. השעה 1900 בשמונה יוצאים לחגוג מסיבת סיום
בפרוג'ה המופלאה. אנחנו לא מפסיקים להתרגש מהתגלית של המקום
המדהים.
פרנסי האזור - עוד לפני ליופולנסקי מקדמים מדיניות של שימור
ההסטוריה והעיר העתיקה על ידי עידוד צעירים לבא אליה. בין
החומות המתפוררות, אוניברסיטה לזרים שוקקת חיים, שפע
מוזיאונים. תיאטרון עירוני, כנראה מסובסד -לילדים מכל העיר -
במבנה התיאטרון העתיק והמשומר. המון מסורת וכבוד לערכים ישנים
- אטרוסקים ושפע מסעדות מצוינות לאוכל מקומי נפלא עם חנויות
מותגים ברחוב הראשי שאורכו 400 מ' ולמכוניות אסור להכנס אליו.
אכלנו שם בשעה 2200 ספגטי ופיצה כל-בה בליווי קנקן יין אדום
עשיר בניחוח ומשכר. אנחנו מאוהבים בפרוג'ה. לא פלא שאלפא
רומיאו חוגגים את השקת ספיידר 2007 כאן בככר הרפובליקה. אנחנו
זוממים אף להאריך שהיה על חשבון טוסקנה. טרם הספיקונו את
הרחובות הצרים המבטיחים.

17/6/06 יום שבת
הרעש מתחיל ב 0600 מישהו, מתחת לחלון, זורק גושי אבן לתחתית
משאית וזה רעש נורא. לאחר ארוחת הבוקר סילקנו את חשבון המלון
ולאחר השפעת ברכות על הבעלים, על ההפתעה של פרוג'ה, הערנו גם
על הרעש. הגב' מחזיקה בזכיון למלון  45 שנה (מאביה שחתום על
הסכם מול הכנסיה) האשה מעקמת את האף כי המלון מעאפן בעיניה
ואני אומר שתשפוט לפי האנשים הנחמדים. מה חיפשנו סך הכל ? -
נקיון ושירותים צמודים. נוסעים לסיינה על ההיי וויי עולים
לדואומו ונתקעים בויה ציטה רח' קניות מדהים ויקר שמוביל לאיל
קמפו "הכיכר, שבנויה בשיפוע, מביטה אל בית העירייה ואל הדואומו
המרהיב עם רצועות שיש בשחור ובלבן המכסות את חזיתו" (NRG ).
סיינה העתיקה מחודשת בזרימה של דיירים חדשים. אנשים עשירים מאד
שמוכנים לזכות בדירות קטנות עם גרג' סגור על חשבון חדר שלם.

קשה לעזוב את סיינה. כבר כמעט אחת בצהריים ואנחנו על הכביש
המהיר לפירנצה הלא היא פלורנס האגדית. ה GPS  התברבר כשסרבנו
להצעתו הנדיבה לעלות על כביש אגרה וסיבך אותנו בשרשרת הטעיות.
אכלנו אותה כשלוש שעות בירבור - עם רווח נקי - של כפרי קיאנטי
רעננים ומשגעים, בדרכנו לאמפולי.
נופים משגעים של שדות וכרמים במשבצות זהב וירוק כבישים מתפתלים
בין כפרים נקיי בתים, אחוזות בודדות וגם בתים חרבים. במקום אחד
היה נדמה ולא בכדי שיש ריח חזק של יין באויר. לבסוף חזרנו
לכיוון פירנצה והתברברנו עוד 3 פעמים סביב כביש האגרה בולוניה
רומא בגלל כבישים וככרות ומחלפים חדשים שהג'פס לא הכיר. לאט
מסתבר, שהמפה כורעת, מול חריצותם הבלתי פוסקת של בוני הכבישים
ומעגלי התנועה ולא מעט פעמים נסענו על כביש חדיש רב מסלולים,
כשהג'פס הודיע שאני בשדה ריק וזעק לי "פניית פרסה". היו גם
בעיות עם מחלפים שבוטלו והיפוכי כיווני תנועה שהכניסו אותנו
לרחובות באין כניסה. כמו למשל בסיינה העתיקה. פיסטויה - יעד
לינתנו הבאה - נעלמה מהשילוט ולמרות שאני שולט וחש היטב את
הכיוונים, מתקשה מאד לצאת מפירנצה. בסופו של דבר זה הצליח.
למדנו גם שלהכנס למרכז עיר עתיקה זה כמו להכניס גפרור לקופסא
דחוסה. כל פעם מתפלאים מחדש, על יכולת העבירות של מכוניתנו
ברחובות הצרים ועל עקשנותם של האיטלקים לאפשר מעבר רכב לכל
מקום. יש להניח, שבשנים העתיקות היה האיטלקי מאוהב בסוסו ונהג
להשכין אותו בבית. עכשיו הוא החליף את האורווה במוסך ודואג
שממדי המכונית יתאימו לעבירות מושלמת בכל פינה וסדק. בכלל,
האיטלקים, מאוהבים במכוניות קטנות וראינו פה ושם עדיין פיאט
500 ואפילו טופולינו (ה 600 מתה). עכשיו המלכה הבלתי מעורערת
היא הסמארט שיכולה לחנות בסדקים כשאין חניה ולדהור בכבישי אגרה
כשצריך - באופן מפתיע.
המלון בפיסטויה - הפתעה נעימה - הפתיע בצחות, נקיון ומיקום.
חדרים מרווחים 2 מטר מהדואומו. מלונצ'יק שיש בו כל מה שיש
במלון 3 כוכבים עם עובדת קבלה, עדינה וסימפטית.
בסביבות שעה 1800 נכנסנו למנוחה גואלת וקמנו רעננים  לקראת
טיול ברחובות פיסטויה. שלא כמו פרוג'ה היא בנויה על שטח ישר
ולכן גם הרחובות מקבילים ומצטלבים באופן שמקל התמצאות. פיסטויה
היא עיר סימפטית להפליא, אבל אנחנו עומדים לאבד את הערב. בתשע
מתחיל משחק כדורגל בין ברזיל לאיטליה. כדורגל הוא הספורט החשוב
ביותר באיטליה. כל הרחובות שוממים ושדרות המעצבים ריקות פרט
לענני יתושים שמתאבכים בין החלונות השקופים כשאינם טועמים
מדמנו. בככר הדואומו הענקית, ריקה מאדם ישב בחור אחד עם צמד
תופים ותופף כל זמן המשחק, כנראה במסגרת נדר כלשהו לשמור על
יציבות הנבחרת שלו. בפינה אחרת נשמע רעש המון כי מסעדה אחת
התקינה מסך גדול והוציאה כסאות לטובת קהל רוגש וססגוני שצפה
במשחק. תיקו מאכזב הפיל את איטליה לאבל זמני עד למחרת בבוקר.
מול הדואומו מצאנו מסעדה מקומית מלאה אנשים שאין להם ענין
בכדורגל פרט לאחד המלצרים שקיבל עדכונים מהקומה השלישית
שמעלינו. שם ישבה מכשפה איטלקית שלפי חילופי הצעקות שבקעו
מהדירה, הבננו שהיא מחסלת חשבונות עם הבעל. בהמשך הסתבר שזה רק
טון דיבור מתלהב מול צג, כששמענו גם פרצי צחוק. האוכל היה טעים
והיין חזק ומהמם מה שתרם לשינה רגועה יותר שאיפשרה ליתושים
סעודה קלה וטעימה על גופינו - משך כל הלילה. זהירות חברים, אנא
קחו משחות ותכשירים מהארץ, אנחנו לא אחראים.

18/6/06 יום ראשון
מאז ילדותי רציתי לדעת מדוע שייקספיר כתב את כל מחזותיו על
איטליה . סוף סוף קיבלתי תשובה. איטליה היא ארץ הסיפורים. היום
נלך לכפר הטוסקני הקטן וינצ'י לראות את מקום הולדתו של הסבא
רבא של כל מהנדסי המכונות הגאונים.
לכל עם משהו יחודי בעברו. אנחנו בחרנו בשואה. במקום לפרש את
חזון המכונה של יחזקאל נביאנו, הקמנו מוזיאון לשואה וגבורה.
לאיטלקים לא חסר מבנים. הם לא בונים חדשים וגם לא הורסים
ישנים. רק משפצים ומשפצים.
אחרי ארוחת בוקר משביעה מכל כיוון, של המלון המצויין שאינו חדל
מלהפתיע לטובה, יוצאים לכיוון וינצ'י בדרך הררית טוסקנית
יפהפיה דרך כפרים ציוריים שכאלה יכלו להיות גם לתנועת המושבים
כאן, לולא חדוות הנדל"ן ופיתויי הכסף הקל של מפעלים חוסכי
ארנונה בחצרות.
בוינצ'י נולד הפסל, צייר גאון הנדסה וממציא חסר לאות ליאונרדו
סבם הרוחני של כל מהנדסי המכונות האיטלקיים. מסתבר שהיו לו
המצאות שפרצו דרך עד היום, כולל מסיכת צלילה עם שנורקל, נול
ופלך משוכללים חצי אוטומטיים, מתקן רחיפה מדהים, טנק,
הליקופטר, צוללת, נגמ"ש, מכונת יריה, מכונה לסחיטת זיתים ועוד
ועוד שכלולים.

מסתבר שבכפר התגוררה משפחת אצילים גואידי (כשם משפחתנו
במילאנו) שבארמונם מתקיים חלק מהמוזיאון. יצאנו מהכפר הציורי
לכיוון פירנצה בדרך הכפרית, נהנים מהנוף של כרמים ושדות חיטה
קצורים שמשתלבים לפסיפס נפלא עם הבתים הציוריים הצמודים
אליהם.
בפירנצה הביאו עד שלימות את השילוב בין עיר עתיקה ובניינים רבי
הוד לבין חנויות אופנה יקרות להחריד. הכל יקר. אפילו גלידה
פשוטה שעולה בכל מקום 1.5 יורו, עולה כאן 6 ולמחיר אין שום
בושה. אפילו את תגי המחיר איש לא טורח לשים על הסחורה.
במיוחד מתאפיין הדבר בשילוב הרחובות מגשר פונטה וקיו - ויה
רומא וקאבור מהסניוריטה דרך הדואומו ועד לסנטה אנונצ'יאטה
המעבירים דרכם אלפי אנשים. את הדרך חזרה לפיסטויה הייתי מגדיר
כנצחון של האדם על המחשב ועל אילי ההון שמפיקים את כבישי האגרה
ומשלמים כנראה הון לכנופיות אופנוענים שמכסות כל לילה את
השילוט הקונבנציונאלי. הצלחנו להצמד לכביש האזורי לפיסטויה
למרות מחאותיו בעברית קריינית משובחת, של ג'פס לאורך כל הדרך
כמעט. הנהיגה המנצחת, התבססה על קריאה מדוקדקת של שילוט
ספוראדי ועל שמירת כיוון מערב. בבוקר צלצלתי למזכירת המנכ"ל
שתזכיר לאילנה לוודא ניתוק הפלפון. היום אחר צהריים צלצלתי
לפלאפון האבוד, אך הוא השמיע צליל תפוש שלא מלמד דבר.

הארוחה - הסתובבנו ברחובות היפים והריקים של פיסטויה - למרות
שאין כדורגל - הגענו לאותה מסעדה.  ניסיתי להרים את רף המחיר
לקבל משהו מורכב יותר וקיבלתי שתי פיסות בקלה ולידן מספר גרגרי
חומוס שלוקים.

19/6/06 יום שני
פעמוני הכנסיות באזור הדואומו של פיסטויה מתחרים זה בזה ברעש
נוראי שמשבית את מנוחת הנופשים, מתיימר לגרש את נחילי היתושים
שמציפים את כל איטליה. אולי בנסיון לקרוא לתיירים שבגדו עם
המונדיאל. בפעם השלישית אנחנו מסיירים ברחובות פיסטויה. הכנסיה
הרומית מרימה את ראשה ושולחת תהלוכות נזירות להציל את כבוד
המולדת.
הפעם בבוקר. בככר ליד הדואומו, שוק של חקלאים מוכרים ירקות
ופירות טריים עם אגלי טל. כל החנויות פתוחות וגם צוות מכובד של
קבצנים, מרויחים את פיתם בשירה אדירה "וולרה, מנג'רה''.
בשעה 1100 מפליגים מפיסטויה לכיוון בולוניה, בדרך הררית יפהפיה
דרך סאן פלגרינו.

מצפצפים על ג'פס המכור לאוטוסראדות ירוקות השלטים ובוחרים
בשלטים הכחולים של הדרכים הרגילות. בסבלנות מתמקצעת והולכת,
אנו חושפים פיסת דרך אחת אחר השניה, מקפידים על השילוט הכחול,
ללא הרף. ברגיו השעון מנצח אותנו, בת זוגי מגלה לי ששעת המפגש
עם קרובינו הלחוצים במילאנו, הוקדמה לחמש אחה''צ ואני מתחיל
להילחץ. בלית ברירה עולים על כביש אגרה שיעביר אותנו בטיסה בת
180 ק''מ תוך שעה ורבע לתחנת אויס בלינאטה. אני טס 150 קמ"ש
ואחרי כמו בסיפור נאפולי, רודפים כל נהגי אירופה באיתותים
וצפצופים. האוטו מוחזר לאויס, תוך שתי דקות, ללא בעיות בליווי
שבחים על הביצועים, לצעיר אמריקאי חביב. עוד עשר דקות הליכה
לנקודת המפגש בה אנו פוגשים מיד, בלי אפשרות למנוחה או מחשבה,
את אודט וקרלו אהובינו הלחצנים. עשרה לחמש, just in time קשה
להאמין. תם פרק הטיול העצמי עם הרכב השכור והמלונות מהאינטרנט.
הכל דפק בצורה מושלמת. בעיקר בזכות האיטלקים החביבים.
קרלו לוקח אותנו מלינאטה בלאנד רובר המרשים שלו - שרק
חיצוניותו הטורפת נשמרה לאחר שהותאם לתנאי עיר - לדירתם הנעימה
ברחוב פייטרו רונדוני. הרכב בן שלוש השנים הספיק לנסוע כ 30
אלף ק''מ. קרלו החביב מפזר קריאות שלום לכל השכנים, כולל גם
לצעירה ישראלית עם שתי בנותיה החיה כאן עשר שנים ומדברת על
"לחזור". ארוחת הערב עם שאנטל שחזרה אתמול משנחאי התעלתה.
הספגטי פרי בישולו של קרלו עם רוטב גן העדן שהכין והגבינות
האיכותיות כמו גם אוסף פירות היער שכמותו ראינו רק בתמונות
והמשמשים והדובדבנים הנפלאים.  

שנטאל עוסקת בשיווק עבור חברת השעונים השוויצרית סווץ. יש לה
דעות קשות מאד על השוויצים, על אלכוהוליזם, חנויות פורנו ואזלת
יד של השלטון המרכזי. בעל הבית שלה הוא לבנוני בשם הייק (שם
שמצלצל יהודי) השיחה התארכה עד אחרי חצות ואני התחלתי לנקר.
תוכנית הבילוי למחר - אזור פאביה ואולי אגם קומו. מחרתיים אולי
ניסע לבית הנופש בדיאנו מרינו שברביירה האיטלקית על יד אימפריה
וסן רמו נשאר שם לילה כדי להספיק לבקר במונטה קרלו וברביירה
הצרפתית.

20/6/06 יום שלישי
ארוחת בוקר ביתית חביבה עם הגואידים. נוסעים לויג'יואנו. עיירה
קטנה עם אגו גדול. מוצפת בשדות אורז שמושקים במים מתעלות
שמתמשכות מנהר טיצ'ינו.

פרנסי העיר השכילו להתעשר במסחר האורז ועיבודו ובנו להם ככר
דואמו מהיפות ביותר באיטליה.
דוקא את ויג'ואנו הנלבבת, לא מצאנו במדריך. טיול נהדר ומשם
לפאביה למסעדה מצויינת שמגישה לנו כיסוני בשר וסטייקים של פילה
ברוטב, רך מאד עקב בישול עמוק. המסעדה ממוקמת לא רחוק מהגשר
שעל טיצינו שנהרס עד היסוד על ידי  האמריקאים והוקם מחדש לפי
אותה תוכנית על יד השרידים.

הולכים לאוניברסיטה העתיקה בה למד קרלו.
בבית הגואידים, שתינו משקה נפלא בשם צ'ינו מסאן פלגרינו המביס
את קוקה קולה, בעיקר בקלות ועדינות. המשקה הזה, לשמחתנו, ינעים
וירענן את כל שהותנו אצל הגואידים.

כפי שכבר ציינתי, הצלחנו לחשוף את התרמית הגדולה של בעלי כבישי
האגרה. מסתבר שהם שוכרים גלוחי ראש ואופנענים שצובעים בלילה את
השלטים של הדרכים האזוריות ומסובבים אותם כדי לחנך את נהגי
איטליה להשתמש בכבישי אגרה. האגו שלי חוזר לתיקונו כשאני נוכח
איך קרלו מסתבך היטב במציאת הכביש הכחול והדרך מתארכת לו
לפחות ב 30 ק''מ. מכאן ואילך, הוא משתכנע להמשיך את כל הטיולים
בתחבורה הציבורית, דבר שמסביר היטב את הקילומטרז הנמוך של
הלנדרובר. מסתבר שהחשיבות העיקרית בבחירת הרכב הפרטי היא
להראות שלקרלו יש רכב גדול.

21/6/06 יום רביעי
מחרתיים חוזרים לארץ. לגואידים יש דירת נופש ברביירה האיטלקית,
בכפר שנקרא דיאנו רומנו. חשבנו לשהות שם לילה ולנסוע משם
לרביירה הצרפתית ולמונטה קרלו. אנחנו מוותרים ונוסיף את זה
לויתור על קפרי ואמלפי.  זה מביא אותנו לסיכום מוצלח לגבי מה
שכן עשינו. היום נלך להזדנגף במרכז מילאנו ומחר ניסע ללוגאנו
שבשוויץ. קרלו חולם על ליל סדר בארץ ואנחנו נעשה מאמץ להביא
אותו. צריך להדגיש שהוא אינו אוהב גבינות משום סוג.
הספרים בבית מסודרים בארון מול פתח הכניסה. כדי שאפשר יהיה
להכיר את בעלי הבית ממבט ראשון. הבית מבוצר ללא שום סדק פנוי.
היום מטיילים במילאנו עשירת ההצעות.
בכל מסעדה, מגישים כפתיחה מקלות חיטה מלאה שנקראים "טורינזי"
(מיוצרים בטורינו). צריך למצוא כאלה גם בארץ.

אחרי הטיול ברחובות מילאנו, חוזרים הביתה לשינה בריאה והשכמה
אחה"צ לארוחת פירות יער ועיון בתמונות משפחה עתיקות. ארוחת
הערב רצופת מטעמים מהמעדניה הכי מפורסמת ומהודרת במילאנו Peck
. המון פירות יער, מדברים קצת על העבודה של קרלו דטרגנטים גלם
למפעלים באיטליה. הוא מכיר ''רפי''  אחד במכתשים שמזמין אותו
כל הזמן וגם רוצה לבקר במפעלי ים המלח. UCT שבה הוא עובד, היא
חברת הפצה שמאגדת 5-6 יצרנים גדולים של מוצרי כימיה כמו:
סודה-אש, פוטשיום, סודיום קרבונט וכו'. החברה מוכרת למפעלים
בתוך איטליה.  קרלו אוהב חומוס, טחינה ואורז דרוזי. כנראה יאהב
מגדארה וצריך לנסות גם מלוחייה. קרלו גם אוהב יהודים, הוא נשוי
לאקזמפלר וזה מחייב אותו לחקור כל הזמן. כאוהב יהודים, הוא
מרשה לעצמו גם לטעון נגדם, על העקשנות הגזעית שלהם להרגיז את
שאר העולם. לדוגמא: כל השכנים היהודים בשכונה, מתעקשים להתקין
מזגנים, למרות שהם יודעים שזה מכביד על רשת החשמל וגורם
להפסקות לא רצויות בזרם.
מחר ניסע ללוגנו בשוויץ, צריך להכין דרכונים. צריך גם לקום ב
0600.


22/6/06 חמישי
בונג'ורנו דוטורה.
אנחנו בדרך לאוטובוס קו 58 מהמרכזון השכונתי לתחנת המטרו. קרלו
מקדים שלום ראוותני לבחורונת צעירה עם פוני וזנב סוס שעוברת
אותנו ומצביע עליה - היא דוקטור. בתחנה פורצת שיחה עליזה
ומסתבר שהגברת  היא יהודיה מצד אביה ''משפחת קנטוני'' ובחודש
הבא היא תהיה בישראל, גם באזור שלנו. הצעירה יורדת תחנה לפנינו
ואנו נפרדים כמו ידידים ותיקים בתנועות איטלקיות רחבות וברכות
קולניות. מהאוטובוס ממשיכים במטרו שנביא אותנו ל''צ'נטרלה'' -
תחנת הרכבת הגדולה והמגעילה שנבנתה בשנת 1930 מגושי בטון
מפלצתיים שמחקים סגנון קלאסי פשטני. ללוגאנו חייבים לנסוע
ברכבת שויצרית ולעבור ביקורת גבולות רשלנית.

לוגאנו יפהפיה נקיה ומחודשת נועדה לעשירים. השפה איטלקית
המחירים בפרנקים שוויצריים. עושה לך טוב העיר הזאת, אבל בלי
כסף אין מה לעשות בה.

אנחנו נהנים מאד, גם מהפירה ברוטב מאד ביתי שאכלתי. כל הדרך
חזרה, אודט וקרלו מתפקעים מצחוק מתנועת הזלזול של השוטר
השוויצי שדחה את ההצעה להציץ בתעודות הזהות שקרלו נפנף מולו.
הדרך חזרה עם המטרו מהצנטרלה והאוטובוס בכבישים ריקים עקב
המשחק של איטליה מול צכיה. בכניסה לבית פוגשים זקן חביב דובר
עברית צחה. בארץ יש לו בן פרופסור ושמו בצלאל. בבית מספיקים
לראת רבע שעה עם גול של אינזגי ונצחון מתוק 2:0 שמעלה את
איטליה הלוזרית, עד עתה,  לשלב הבא.
ההצעה של הגואידים למסעדה מזרחית נפלה והלכנו לפיצה שכונתית על
פי בקשתי. פיצה אחת נפסלה ע''י קרלו טהור הגזע מיידית, כשראה
את מלוכסני העיניים מעבר לדלפק. הפיצריה הבאה מעסיקה יוצאי
מצרים שידועים בקרב האיטלקים כמותחי בצק טובים. אנחנו מתבקשים
להנמיך פרופיל ולא לדבר עברית. דרך המראה הגדולה שמולי אני
מציץ בזוג הצעיר שלידינו. את הבחור יפה התואר, ניתן היה ללהק
לתפקיד ישו הצעיר. הוא נראה מוכה בהלם מוחלט. הבחורה עמוסת
תלתלים שחורים עם שומה על שפתה העליונה, בעלת יופי תוקפני
מהמם, נראית  כמו צאצאית של קליאופטרה (או של בעל המסעדה). היא
שטפה אותו באיטלקית עסיסית וקולחת בלי לשים לב לסביבה (ואולי
כן). לחשתי לקרלו שאני מציע לבחור לא להתחתן איתה. כשהגיעו
הפיצות שלהם, היא חתכה את הפיצה שלה באותה מהירות ומיומנות שבה
הריצה את השפה האיטלקית שלה.
הפיצה היתה נהדרת דרך זולה ומומלצת לארוחה מלאה בצלחת .

23/6/06 יום ששי
האספלט בכבישים ניתך מתחת ל 30 המעלות ששוררים פה ביום ובלילה.
צמיגי המכוניות מטביעים חותמת אופינית וגם הנעליים משתתפות ולך
תסביר אם זה החום הנורא (לא), או האינטרסים לספק אספלט זול
ולתחזק כבישים בתדירות גבוהה יותר. ההסבר הזה מרגיז מאד את
אודט וקרלו.
הבוקר הוא אמור להסיע אותנו עם המזוודות לתחנת קדרונה משם
יוצאת  הרכבת למלפנסה. יום אחרון ואנחנו מתגעגעים כבר לארץ.
היה טוב באיטליה ואיזה כיף לחזור. אנחנו ברכבת המהירה למלפנסה.
כל שניה עוברת באיטיות משגעת. קרלו אמר שמלפנסה הוא נמל תעופה
גדול, אך לנו הוא מתגלה כמקום חביב ולא גדול, שמתפקד מצויין.
בסביבות עשר ורבע אנחנו משוחררים מהמטען ואחרי בדיקת הדרכונים,
מסיירים בתחום הדיוטי פרי הקטן וחסר ההצע. הדיילות במטוס
מקבלות את פנינו בסבר פנים יפות בשפתנו הקדושה ועם צרור עתוני
ערב שבת. אחרי עשרה ימים ללא עיתון, מפתיע לגלות שאין בהם שום
חדש. הטיסה חלקה ונעימה, הסרט ה"פנתר הורוד" (כנראה גירסה
חדשה), מדגדג את בלוטות הצחוק והמטוס נוחת על סף ערב שבת
בנתב"ג המצפה לנו בקוצר רוח לפני סגירה. נכדתנו הנפלאה אביב
ואמה מחכות לנו באולם החוזרים ואנחנו נוסעים לחולון.

יום שבת 24/6/06
דף זה לא היה צריך להיכתב ביומן, כי אנחנו כבר בבית האהוב
שלנו, אחרי שינה רעננה. אין סיום מרנין יותר מלגלות עד כמה
יקרים לך בני משפחתך המצפים לשובך והבית עמוס ההרגלים הפרטיים.
המפגש עם שני הנכדים אתמול חגגנו איתם והיה נפלא. האהבה שהם
השפיעו עלינו בלי שום חשבון, עשתה את הסיום האמיתי של הטיול.
כמה טוב לחזור הביתה.