אני יושבת וכותבת אליך וכבר לילה ומאוחר ואני כבר לא בטוחה למי
אני כותבת, אבל דמותך עדיין מטושטשת לפניי, מחייכת ומתעלמת
מידיי הרועדות מרוב כתיבה. אני יושבת וכותבת למי שהיית.
על דברים שעשית ולא עשית, עלינו ועל מה שאף פעם לא באמת היה
יכול להיות.
אני יושבת וחושבת עלייך וכבר לילה ומאוחר והמחשבות אט - אט
הופכות עצמן לדמיונות מצוירים וצבועים בשחור ולבן אפלולי,
ובצבעים יותר בוהקים, שיזכירו לי שקיעה. ושוקעת בתוך זכרונות
דהויים.
איך היינו שניים ואז אחד ואז חלק ממה שאפשר לכנות זוג ואיך
נקרענו אחד מהשני ולא בתלישה מהירה וחדה, אלא בקריעה איטית
וכואבת, להרגיש כל חלק בפרידה.
בפנים תמיד בער בי הרגש אלייך ומבחוץ נראה היה, שכביתי כבר,
אחרי כל כך הרבה לילות של בכי צורם וצורב, דמעות שמשאירות את
הלחיים אדומות, כמו אש דועכת.
ואני יושבת כאן, ולוחשת אליך וכבר לילה ומאוחר ואני לא בטוחה
אם הלחישות שלי נשמעות מבעד לזגוגית החלון הבוהקת,
אבל אני ממשיכה ללחוש
עד שתשמע איך נגמרנו ביחד
ולחוד.
עד שאפסיק לבעור בך.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.