הוא כבר קם והלך לשטוף את פניו. כשניגב אותם שם לב שהם לא ירדו
וכאילו צחקו עליו וגרמו לו להתעצבן בכוונה. תחילה הוא חשב שזה
עדיין חלק מחלום, אבל מהר מאוד הבין במה מדובר. הם ארבו לו שם,
חיכו רק לרגע המתאים, וכשהוא בא לא היססו לרגע וישר תקפו. היו
אלה הסגולים שתקפו ראשונים, אחריהם הלבנים ואחר כך כל השאר.
"נו, מה אתה מסוגל לעשות עכשיו?", צחקו. מברשת השיניים שהייתה
שם באזור, כאילו חיכתה לסימן ממנו וכך ברגע צחוקם המתגלגל הפך
לצעקה מחרידה. "לא...", צעקו, אבל הוא היה נחוש בדעתו להתנקם
בהם כמו שעשו לו אז כשהיה רק נער צעיר בתיכון.

מיה. כשנכנסה לכתה כולה מוארת במין הילה מלאכית כזאת הוא היה
מוכן להישבע שראה כנפיים מבצבצות להן מבעד לחולצתה שהסתירה טפח
וחשפה טפחיים. תמיד הייתה לו ההרגשה, שאם רק יצליח לגרום לה
להכיר בחייו העלובים, עולמו יהפוך אחר. רק דבר אחד תמיד הפריע
לו - מראהו המוזר שהפך לסמל בית הספר. כל מה שרצה הוא פרצוף
אחר ואולי עוד 5 ס"מ בגובה. עם כל השאר הוא כבר יסתדר. בלילות
היה פורץ לבית הספר ונישאר שם עד השעות הקטנות של הלילה. וכל
זה בשביל דבר קטן אך משמעותי מבחינתו. הוא ידע שיש רק דרך אחת
לשנות את מראהו, ולכן בכל לילה היה מתקדם עוד צעד ועוד שלב,
במה שכינה "התכנית". הוא ידע שכאשר כל זה יסתיים,כל שעליו
לעשות הוא להסתגל למראהו החדש שיהיה בוודאי עטוף בזוהר וחיי
חברה תוססים כמו שתמיד חלם. בכל יום שהיה רואה אותה, ידע שהסבל
שהוא עובר שווה את הכול. תמיד תכנן בראש איך הוא ניגש אליה
ומציע לה לצאת איתו ואחר כך בחיוך נון - שאלאנטי היה חומק אל
האופק ומשאיר בה רושם עמוק, כזה רושם שמשאיר אותה עם פה פעור
ותחושה של חוסר משקל. כמו שרק מאהב לטיני יודע. נו..כמו בסרט
"חלף עם הרוח". כשחזר למציאות, כל מחשבותיו היו נתונות
ל"תכנית" ולביצוע שעתיד לבוא.
ביום שלישי, שבוע אחרי יום העצמאות, הגיעה סוף - סוף "התכנית"
לשלביה הסופיים. כל שעליו לעשות הוא לקבוע תאריך לביצוע. אחרי
שהתקלח, התמרח והתמתח, קבע שיום הביצוע יהיה חמישי. הוא הכין
את מה שנדרש בלילה שלפני וכיוון שעון מעורר לשעה 5 בבוקר.
כשקם, ניגש אל חדר השינה ששימש כמחסן, והוציא משם את הקופסא
שהכילה את מה שעמל עליו במשך חודשים. "זהו", חשב לעצמו, "עכשיו
אין דרך חזרה". באותו הבוקר, התקדם שלב שלב בדיוק כמו שתכנן.
תחילה, ניכנס לרחבת בית הספר ולאחר סריקה מהירה הבין שעליו
להתקדם הלאה. הוא ניכנס ל"מבוך" - ככה קראו למסדרון בית הספר
וגילה כי גם שם היא איננה. ולבסוף הגיע לכיתה, כשאז
ניזכר...עכשיו משמראהו השתנה ואף אחד לא מזהה אותו, איך יידעו
מיהו? שהרי לא רצה לשנות את זהותו. הוא חשב לבטל את הכול, אבל
כששם לב שהיא ניגשת אליו, הבין שעליו להמשיך בתכנית בדיוק כמו
שתכנן עוד קודם. זה היה קל יותר משחשב, לאור העובדה שהיא עשתה
את הרוב. הם קבעו אצלה ב 7 ומשם תכננו ללכת לסרט שכבר מזמן
רצתה לראות. אחרי דקה הוא נעלם, "קיבינימט, שכחתי את החיוך",
הוא חשב לעצמו.      
כשיצא מהבית, הרגיש כאב קל בבטן וחש אולי זה מההתרגשות. הוא
המשיך בדרכו אליה כשהכאבים מתגברים ולהם נוספו תופעות מוזרות
שלא לקח בחשבון בתחילתה של"התכנית". הוא התחנן, "לא עכשיו",
והחיש את צעדיו לביתה. כשהגיע לפתח הבית, הכאב הפך בלתי נסבל.
פניו שכל כך שנא החווירו והתנפחו, ועליהם הופיעו מין נקודות
צבעוניות - מה שגרם לפרצופו להיראות כמו מלון או כל דבר שהזכיר
ולו במעט את פרצופו המנוקד והמנופח. "אסור לי לוותר - לא
עכשיו, לא כאן".ככול שהתקרב לדלתה,ליבו פעם בו בחזקה. אחרי
שלוש דפיקות היא פתחה את הדלת. "הה...חיוכה המושלם שווה את
הכל", הוא חשב. חיוכה המושלם הפך לצעקה שבמהרה הפכה לצחוק
שהדהד לו בראש אך יותר מכל בלב. הוא חזר על צעדיו והלך לביתו
מבויש ועצוב. את עצמו הוא ניתק לגמרי מהחברה שכל כך רצה להיות
חלק ממנה. התופעה אמנם עברה אחרי כמה שנים,אבל הוא עדיין נשאר
זר ומנוכר.      
"לא עוד", הוא החליט, "הפעם גם אם אקריב את חיי, אני לא
אוותר". משחת שיניים שהייתה שם באזור, כאילו חיכתה לסימן ממנו,
ותוך שניות החל להתפתח שם מאבק-מלחמה ממש. הסגולים חטפו אותה
ראשונים,אחדים נפלו תוך שניות ואחרים עוד התעקשו להשיב מלחמה
אך כולם חטפו בסוף. אחריהם היו אלה הלבנים, שהיו יותר חזקים אך
גם עליהם גבר בקלות. לאחר דקות ארוכות של קרב, עמדו שני הצדדים
בדממה מחרישת אוזניים, וכל אחד מהם חיכה לרגע המתאים. כשלפתע,
באופק הוא הבחין בענן שחור שמתקרב לעברו. ככל שהענן התקרב
יותר, הבין שאין זה אלא תרגיל. זאת הייתה ההתקפה הראשונה שלשמה
שלחו את כל החלשים המוזרים וכאלה שצבעם נטה לדהות. מיליארדים
של סגולים, ועוד מיליונים של לבנים, הצטרפו לאחיהם המנוקדים.
הוא כבר הבין שזהו הסוף. כולם עמדו שם בשקט,הוא ידע שכאן זה
נגמר ולאט לאט החל מתקרב, עד אשר הגיע לגדול ולמנוקד מכולם
שהיה המנהיג. הם, שלא ציפו לתגובה כזאת, עשו צעד אחד אחורה
והמתינו בדריכות. בתנועות דרמטיות, שלח יד אחת לכיסו הימני,
ושלף משם מברשת שיניים שנראתה להם כמו מכשיר סודי להשמדה."אותי
לא ייקחו לעולם, את שיניי אמשיך לצחצח".      
הוא הפסיד ומת, כמו שרק הוא יודע. אבל האם שיניו הודו לו על
כך?