היא מאמינה באמונה בוערת,
שהפעם יהיה זה אחרת.
אחרי שעת דמדומים, מתחיל ערב לרדת,
הוא מושיט לה ידו, בטוחה ורועדת.
כששרידי היום דועכים לאיטם,
הוא מסתכל בה כאילו רק היא בעולם.

היא מאמינה באמונה בוערת,
שהפעם יהיה זה אחרת.
כשהלילה זוהר בחשכתו, התמקמה לה עלטה,
מגעו זאת יעיד, הוא רוצה רק אותה.
כשבחוץ חשיכה, הכוכבים מבהיקים,
היא מתמכרת בנחת למבטיו החושקים.

היא מאמינה באמונה בוערת,
שהפעם יהיה זה אחרת.
אך כשהשחר עולה, באכזריות חונקת,
והאור חודר לו מבין החרכים,
היכן הם אותם מבטים עורגים,
למי הם עתה נשלחים?

היא מאמינה באמונה בוערת,
שאף פעם לא יהיה זה אחרת.
אבל היא כבר לא תתייסר, היא גם לא תחשוש,
כרוניקה של אהבה ידועה מראש.