את לא מיוחדת.

את חתיכת טיפשה. האמנת שזה יכול להצליח.
בשנייה שזה נגמר, הכל קרס. התפורר.
האמנת למילים שלו... ובשניה אחת הוא לוקח את כל השלושה חודשים
האלה וזורק אותם לפח.
לא מיוחדת.
חתיכת אידיוט. חתיכת ילד קטן. כשהוצאתי את המחברת, המחברת שכל
כך הרבה מילים עליך כתובות בה, נפלה התמונה שלך כשהיית קטן. אז
כן, נשארת בדיוק אותו ילד, רק בגוף של בחור בן 17.
מה אתה לא מבין?! אני אוהבת אותך!!! ואכפת לי ממך ואכפת לי ממה
שאתה חושב. אבל אתה מבקש דברים מוגזמים, דברים שאני לא יכולה
לעשות. ואני מסבירה לך את זה, אבל אתה פשוט לא מסוגל להבין.
את לא מיוחדת.
אני שונאת את מה שנהיה מאיתנו. מה פשר כל הריבים האלה? למה אתה
מתעצבן עלי כל הזמן?
אני אותה אחת. אותה אחת שאתה אוהב (?)
את לא מיוחדת.
ולמה אתה מתעלל בי?! מה עשיתי לך רע? למה אתה מתאכזר? ולמה אתה
ממשיך לשחק לי ברגשות ולהגיד כמה שאתה אוהב? ואתה יודע שאני
שלך. אני תמיד שלך. כל כולי.
את לא מיוחדת.
איך יכולת? איך יכולת לזרוק את כל השלושה חודשים האלה?!
היינו ביחד! מאוהבים!
אתה יודע שאני בוכה עכשיו, ואתה אפילו לא מתקשר להתנצל.
באיזו זכות אתה מדבר אלי ככה?

אז תזרוק, תהרוס, תשבור.
מה אכפת לי כבר.
לעזאזל,
איך יכולת,
להשאיר אותי לבד.

לא, את לא מיוחדת.




בן זונה.