תמר תמיד גילתה עניין מיוחד בשואה. מאז שזכרה את עצמה התעמקה
בנושא, שאלה שאלות, אבל מעל הכל הביעה הזדהות עמוקה עם
הניצולים.
עוד כשהיתה קטנה והיתה הולכת עם הוריה לחברים, היתה מביטה
בפניהם ותמיד דמיינה מה הם עברו ואיך טומנים את הסודות האפלים
עמוק בבטן אבל רואים אותם בעיניים כשהם מדברים, רואים שהם לא
כמו כולם, משהו מת שם היא חשבה, ולעולם לא יקום.
כשגדלה התגייסה כמו כולם לצבא, שם לא נרשמו תקריות מיוחדות,
היא העדיפה ללכת ללמוד משחק מיד לאחר השחרור. 'אני אמצא דרך
לשמח אותם, את כל אלו שחייהם הלכו יחד עם המליונים.'
בבית ספר למשחק היא הכירה את תמיר, לו לא היתה כל נגיעה לשואה,
אף אחד מהמשפחה שלו לא נספה בשואה והוא נזכר בשואת העם היהודי
רק בטקסים. הם החלו לפעול לכיוון העלאת מופע משותף, מופע קומי,
היא מצאה עניין הולך וגובר בלשמח אנשים, "זאת שאיפה ילדות",
אמרה לכל מי שהעמיק איתה בשיחה, "אבל כזאת אני - ילדה."
המופע הצליח למרות חוסר הכשרון של תמיר, לה היה את הרצון
והיכולת והוא נתן לה בטחון, הוא תמך בה גם שהיתה נשאבת למחשבות
על השואה, היא לא היתה מגלה לו, אבל הוא ראה שהיא עצובה וידע
לחייך כשצריך.
ההופעה ההיא בבית האבות שינתה את הכל.
אחרי תשעים ותשע הופעות היא החליטה ותמיר הסכים, לעשות את
ההופעה המאה בבית אבות בחולון, בתשלום סמלי.
בלי לתאם עם תמיר, היא החליטה לבצע קטע מאולתר, שהבסיס לו הונח
עוד בבית ספר למשחק. היא שיתפה את תמיר רק בעובדה שהיא תבצע
קטע שחורג מהמופע הרגיל, אבל לא הוא ולא מישהו מההפקה ידע מה
היא הולכת להעלות.
המופע נגמר, האורות עוד לא נדלקו, הקהל נותר לשבת ואז לבקשתה
של תמר שעלתה לבמה הדליק התאורן אור בודד על דמותה של תמר
שניצבה במרכז הבמה.
היא דקלמה שיר שכתבה:
"אין לי עם מי לחלוק את הצער
בא הנשר ולקח את כל היקר לי
אין אדם או חיה בעולם שיבינו לליבי
רק האל יודע שכוונותי טהורות
מעל לכל אני מתגעגעת..." היה עוד המשך לשיר, אבל אז היא פרצה
בבכי, היא ממש התייפחה על הבמה.
התאורן הדליק את כל האורות במחשבה שהמופע הסתיים, "אני אוהבת
אתכם כל כך" היא אמרה, "בבקשה חכו, יש עוד המשך." הקהל קם, היא
ישבה ישיבה מזרחית על הבמה עם שמלת הפסים, והם עברו מולה,
מחייכים אליה, מישהו מהם עבר והיה נדמה לה שהיא שומעת אותו
אומר "התגברנו" אבל היא לא בטוחה.
תמיר והיא נפרדו, המופע ירד, אבל נשאר לה קצת כסף לשכירות ודלק
לאוטו.