המכשול הכי גדול של כל פסל הוא העיניים, הפסל יכול להיות
סימטרי ומדמה עד כמה שניתן הבעה אנושית אבל תמיד ישנו המכשול
הזה שקשור בעיניים, בגלל זה רוב הפסלים שמגיעים מהמזרח הם עם
עיניים עצומות, רבים מייחסים לזה הבעה שלווה אבל למעשה זהו
המכשול שקשה לגבור עליו והרבה מהפסלים מעדיפים לדלג עליו
ולהדגיש קוים אחרים.
מירה לקחה את זה בחשבון כשהיא התחילה לפסל, התוצאה הייתה מעבר
לכל מה שהיא או מישהו סביבה דמיין, פרצוף מפוסל עם מבט כל כך
אנושי שיכולת לחשוב שהשתילו בפסל הזה עיניים אמתיות, אבל הסוד
של מירה היה קבור עמה, בפסל אכן הושתלו עיניים אמתיות.
מירה הרגישה כמו אלוהים קטן ולעתים כמו שטן גדול, היא לא ידעה
אם לשמוח מהתשבחות שלא הפסיקה לקבל או לכעוס על עצמה מהשקר הגס
שאתו הסתובבה.
לא עבר הרבה זמן והתקשרו אליה ממוזיאון  הלובר בפאריז וביקשו
לשלוח אליה נציגים שיבחנו את הפסל.
מירה חיכתה בקוצר רוח, למרות שעמוק בפנים ידעה שמשלחת כזו של
מקצוענים מיד תשים לב, לפסל הזה יש עיניים אמתיות.
היום הגיע, כל הקיבוץ עצר נשמתו, אל החדר אוכל נכנסה משלחת של
אנשים לבושים בחליפות ותיקים, גברות בשמלות שחורות ומשקפי
ראיה, הם נעמדו מול הפסל שעמד איפה שביום רגיל מגישים את המנות
הבשריות, בתוך ויטרינה, ואחד מהם, מבוגר עם שיער כסוף, שלף
ממזוודה שחורה משקפיים מיוחדות והחל מתבונן בפסל, הוא משך
בכתפיו ואמר משהו שאף חבר קיבוץ לא הבין, פתאום הוא מחא כפיים,
וכל המשלחת החלה למחוא כפיים, וכל חברי הקיבוץ כולם החלו גם הם
למחוא כפיים, ומירה עמדה ליד הפסל עם הפנים הכי רגילות שלה
וחיכתה שהסצנה הזאת תגמר.
הפסל נשלח אחר כבוד למוזיאון הלובר שם הוצג ממש סמוך ליצירות
בנות עשרות ומאות שנים, ועל השלט סמוך לפסל נכתב: "דיוקנו של
קדוש" מירה טורבוביץ'.
פעם בשנה הייתה יוצאת כיתה י"ב מבית הספר המקיף של הקיבוצים
באזור לביקור בלובר הפאריזאי במיוחד לראות את "דיוקנו של
קדוש", בינתיים מירה קטפה את פרס ישראל בתחום האמנות, וכל מה
שהיא עושה זה ללמד אמנות בבית ספר המקיף, אמנות עם דגש על
פיסול.
את בעלה אמנון שקבור בבית קברות של הקיבוץ לא מעניין באיזה
פרסים מירה זכתה, הוא גם לא עסוק בשאלות כי הוא מת, אבל כל זה
היה רעיון שלו, לפסל את קלסתרונו ולשתול בו את העיניים שלו.
העובדה שמירה פסלת כל כך גרועה ואף אחד אפילו לא הילדים שלהם
לא זיהה שמדובר בדמותו של אמנון, לא עמדה בדרכו של הפסל אל
אולמות הלובר.