רפאל היה אדם כל כך נחמד אבל בכל זאת היה בו משהו שייחד אותו,
הוא מעולם לא החסיר אף לוויה, כל מי שהכיר אי-פעם והוא כבר בן
שישים, כל מי שלמד איתו, שרת איתו, עבד או למד איתו ומישהו
מהמשפחה שלו קרובה או רחוקה הלך לעולמו, הוא היה מתייצב, אשתו
תמיד אמרה לו "רפאל, למה אתה מרגיש צורך ללכת ללוויות של אנשים
שכבר לא זוכרים אותך?", "ככה זה" תמיד היה אומר, ואנשים שמו לב
לזה, תמיד בבית קברות היו לוחצים לו את היד "אהלן רפאל, תודה
שבאת, תבוא גם לשבעה", והוא היה הולך גם לשבעה, ולא שלא הייתה
לו עבודה, היה לו עסק עצמאי, אבל הוא היה דוחה עבודות לטובת
העניין הזה.
בהלוויה שלו עצמו, לא היה מקום לדחוס סיכה, טורי המכוניות
הגיעו עד הכביש הראשי וכוחות גדולים של משטרת תנועה הגיעו
להשליט סדר.
מאות אנשים רצו להספיד אותו ולא היה זמן לכולם, ולכן הדברים
היו קצרים ותמציתיים, הגיעו רבבות ללוויה הזאת של רפאל, האזור
כולו כוסה במודעות ובעיתון פורסמו מודעות בשם החברים, המשפחה,
הקולגות ואפילו זרים מוחלטים ששמעו דברים על המנוח.
הבית שבו נערכה השבעה, ביתו של רפאל, לא הצליח להכיל את כמות
המבקרים, הם עמדו ברחוב, נהרות של אנשים, משוחחים בשקט.
הבן של רפאל קיבל את הידיעה על מותו של אביו כשהיה בקוסטה
ריקה, הוא טייל שם עם ברזילאית שהכיר בריו דה-ז'נירו, "אני
חוזר לארץ" הוא אמר לה ובלי להסביר יותר מדי קם וארז את חפציו,
"אני באה איתך" היא אמרה, "בכיף" הוא אמר.
הם נחתו בטרמינל בישראל, ומכוניתו של ראש המועצה באה לאסוף
אותם, "לא הספקת ללוויה, אבל חשוב שתהיה בשבעה" אמר לו ראש
המועצה, הבן של רפאל לא ממש הבין כנראה את החשיבות של אביו
בעיני הקהילה באזור ולמה הוא זוכה לכבוד כזה, אבל ניחא, חשב
לעצמו, אמא שלי בטח עסוקה.
הוא לא הבין מה עושים נהרות האנשים ברחוב שלו, טורים של
מכוניות.
הברזילאית והוא ירדו מהאוטו של ראש המועצה ליד הבית של אבא שלו
המנוח, הוא רק רצה לחבק את אמא שלו, גדודים של צלמים עטו
עליהם, "הם מהמקומונים" הסביר לו ראש המועצה, הוא פגש את אמא
שלו וחיבק אותה, דבר ראשון הוא שאל אותה כשעיניהם נפגשו "אמא,
אבא הציל מישהו חשוב לפני שמת?", "לא" אמרה, "למה?", "מה זה כל
האנשים האלה, מה הם, לקוחות? חברים? מה הם בדיוק?"
אמא שלו אמרה: "אלו אנשים שאבא שלך היה הולך ללוויות של
הקרובים שלהם כשעוד היה בחיים".
"כל כך הרבה?" הוא שאל, "כן" אמא שלו אמרה, "ומי זאת"? היא
חייכה אל הברזילאית, "דיס איז אנט" הוא אמר, הן לחצו ידיים
ואמא שלו אמרה "יו אר וולקאם".
בלילה כשהבית התרוקן מאנשים ונשארה רק המשפחה הקרובה שישנו
בסלון הבן של רפאל והברזילאית הלכו לחדר שלו שהיה במרתף למטה,
הם התנשקו קצת אבל לו לא היה כל כך חשק, אבל היא רצתה, היא
שלחה לו יד אל תוך המכנסיים, "סטופ איט אנט" הוא אמר והיא צחקה
ואז גם הוא צחק, היא הצליחה להעמיד לו כשליטפה עם הציפורניים
שלה את הזין שלו, הוא הפשיל את מכנסיו והיא הרימה את השמלה,
היא התיישבה עליו ושניהם ישבו על הפוף הסגול שלו, היא עלתה
וירדה והוא רק דאג שהיא תהיה בשקט כל הזמן, הוא כמעט ובלע לה
את הצוואר השחום שלה מרוב תאווה אל הגוף שלה והיא עיסתה לו את
הכתפיים בפראות השיער של שניהם הסתבך אחד בשני ואז הוא גמר
בתוכה, הם עברו אל המיטה ונרדמו כמו תינוקות לבית רבן.
במשך כל השנה אחרי השבעה היה הולך הבן של רפאל לבית כנסת פעם
בשבוע טרם כניסת השבת והיה אומר את תפילת הקדיש על אביו, שינוח
בשלום.
בסוף הוא לא התחתן עם אנט, היא חזרה לברזיל והוא התיידד עם
שימרית, מה שהפך לחברות, מה שהוביל לנישואין.
הוא ביקש להנציח את אביו בנר התמיד שפועל על חשמל ונמצא ליד
ארון הקודש, ושמו של רפאל כתוב שם באותיות קידוש לבנה.