ביום שישי האחרון, בשרב של סוף פברואר, ירדתי עם האופניים לים.
הגעתי והיה שקט, מעט אנשים. השעה הייתה רק עשר וחצי, הרי.
הייתי אחרי שוק, בחירת סרטים, קניית שישיית מים. כל היום נשאר
פתוח. ירדתי לחול עם האופניים. מרוב פרנויה, ואחרי שגנבו לצוק
את האופניים, לא יכולתי להרשות לעצמי להקל ראש בעניין. הגעתי
לנקודה שכמובן בחרתי מראש, עוד בירידה המהירה אחרי כיכר אתרים.
סדרתי יפה את האופניים, פרשתי את הלונגי. איך שהתיישבתי
האופניים נפלו. כל עוד הם לא נפלו עליי זה היה בסדר. נתתי להם
להמשיך לשכב. היה חם. זה מוזר להיות לבד בים אם אין לך ספר או
מוסיקה. צריך לעבוד קשה כדי למנוע מהמחשבות להפריע לשקט, והיה
שקט באותו יום. אבל עדיין, קשה להישאר באותה פוזיציה הרבה זמן,
גם כשאתה מנסה להשתזף ולא לזוז. התהפכתי על הבטן. שמתי גופיה
על הראש. ברישול, פשוט הנחתי, לא היה לי כוח להשקיע ממש
בקשירה. הסתכלתי על הים. הגופייה ישבה על הראש כך שהיא הסתירה
כמעט הכול- את האנשים, את שובר הגלים המעצבן, והשאירה מרווח רק
לחול (שהיה לבן במיוחד באותו היום ועדיין קריר) ולים (שהיה
כחול ושקט במיוחד באותו היום ועדיין קריר). התמונה הזו הזכירה
לי את יוון משום מה, את אמורגוס, השקט, המים הכהים. למרות שלא
היה ביוון חול כזה, עדיין התחושה הייתה של יוון. מה רע?
בשקט של החוף, הצלחתי לשמוע את המולת העיר, את הצפירות,
האנשים. העיר הייתה חיה ובועטת באותו הרגע ואני הייתי במקלט
השקט שלי. אני אוהב רגעים כאלה. אושר.