[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"למה אתה חושב ששלחו אותך אלי?"
"כדי שאני אלמד להתגבר על יצר האלימות שלי?"
"ולמה עוד?"
"ועל הצורך שלי להיות תמיד בשליטה ולא לתת לאף אחד לרדות בי?"
"ולמה עוד?"
"וכדי לנסות להתגבר על הצורך הבלתי נשלט שלי למשש את הציצים של
כל אישה שאני פוגש?"
"ולמה עוד?"
"וכדי ללמוד להתחלק עם כל שאר הילדים בגן במשחקים שלי."
"אהמ..."
"טוב... המשחקים של הגן..."
"כן. ומה עוד?"
"להבין שיש עוד אנשים חוץ ממני, ושאם לדוגמה אבא שלי נחנק
בסלון מגלעין של פרי אני צריך קודם לחפש מישהו שיעזור לפני
שאני הולך לחדר לשחק בפלייסטיישן."
"או לעזור בעצמך..."
"אני לא עושה עבודות כפיים. בשביל זה יש עוזרת..."
"מה אמרנו?"
"לא לקרא לאמא 'העוזרת'..."
"אתה לא מוכן לעזור בכלל?"
"יש מקרים שבהם אני מוכן לעזור."
"כמו למשל?"
"אה... את רוצה דוגמאות?"
"כן..."
"אז לא. תשני את התשובה הקודמת שלי ללא."
"אתה לא מוכן לעזור או אומר שלא מוכן רק כדי לא לתת לי
דוגמאות?"
"בדיוק."
"מה בדיוק? לא ענית לי."
"נכון."
"אבל מה התשובה לשאלה ששאלתי אותך?"
"כן."
"כן מה?"
"כן המפקדת?"
"לא. לא התכוונתי שתיתן לי תואר בסיום המשפט."
"זה טוב, כי אין לי אישור של המועצה להשכלה גבוהה..."
"מה?"
"תפוח אדמה..."
"על מה לעזאזל אתה מדבר?"
"למה את מקללת?"
"סליחה, לא התכוונתי. זה פשוט נפלט לי."
"עכשיו אני מצולק לכל החיים... אני אלך ואני אספר לאמא שלי שאת
לימדת אותי לקלל והיא תתבע אותך על כל גרוש שעוד יש לך..."
"אני אמרתי שאני מצטערת."
"גם אני אמרתי את זה ליוסי אחרי שקברתי את הראש שלו בתוך ארגז
החול ולא נתתי לו לנשום שלוש דקות ואז בא האמבולנס ועשה לו
החייאה אבל הוא נשאר צמח בבית החולים. אבל מה זה עזר לי? אני
עדיין צריך לבוא אלייך פעם בשבוע. את יודעת מה זה בשבילי לבוא
לפה פעם בשבוע? ולפספס כל פעם פרק של האלופה? יש לך מושג מה
הסבל הפסיכולוגי שנגרם לי מזה? יש לך? ועוד יש לך את החוצפה
לבוא ולהתנצל על זה שקיללת אותי? חכמה על תינוקות אה?"
"נרגעת? הוצאת עצבים?"
"כן. תודה. בואי נמשיך..."
"איך הייתה הילדות שלך?"
"מה, כאילו לתאר לך אותה או לזרוק סתם מילים שנשמעות טוב?"
"תתאר אותה..."
"הילדות שלי הייתה נהדרת, הורים מקסימים ותומכ..."
"ביקשתי שלא תגיד סתם מילים שנשמעות טוב."
"את מבקשת ממני לשקר?"
"לא. לא... אני רוצה שתיפתח אלי, שאני אוכל לראות את היוסי
האמיתי... לא... יוסי... תתלבש! אני מתכוונת שתספר לי את
החוויות האמיתיות שלך. כדי שאני אוכל להבין טוב יותר איך הפכת
להיות מי שאתה היום."
"ברור לך שיומולדת חמש שלי יהיה רק בעוד ארבעה חודשים כן? אין
לי יותר מדי חוויות לספר עליהן, בואי נגיד, את השנתיים
הראשונות שלי אני די יכול לסכם בגררררר גררררר..."
"מה זה?"
"מה זאת אומרת מה זה? קולות של תינוק."
"חשבתי שתינוק עושה גו... גו..."
"איך תינוק עושה?"
"גו... גו..."
"אני לא מאמין שהצלחתי לגרום לך להגיד את זה פעמיים..."
"חרא קטן ומגעיל..."
"אני לא מאמין! שוב את מקללת. אני ילד בן ארבע ושמונה לעזאזל!
ראית? עכשיו אני משתמש במילים שלימדת אותי. ישללו לך את
הרישיון. תאבדי את כל הקליינטים שלך. חוץ מאלה שאת מקבלת בלילה
בחדר השינה שלך. למרות שעם איך שאת נראית לא נראה לי שיש הרבה
כאלה. כדאי מאוד שתלמדי לישון עם עיניים פתוחות, כי יום אחד
אני אבוא בלילה ואני אדקור אותך מאה פעם."
"אתה יודע לספור עד מאה?"
"לא. אבל אני אלמד במיוחד בשבילך."
"לפחות אני אוכל להראות שהייתה לי איזושהי התקדמות איתך."
"אבל יש לך התקדמות איתי. יוסי מלפני חצי שנה היה קופץ עלייך
עם סכין לגרון כבר לפני רבע שעה."
"אז למה לא עשית את זה?"
"החבאת את כל הסכינים שלך והבחור שבדק אותי בחוץ לקח את אלה
שאני הבאתי."
"ידעתי שיהיה טוב להביא את איגור."
"איגור? קראת לו איגור?! לא יכולת למצוא שם יותר טוב? פחות
סטריאוטיפי?"
"אל מי אתה מדבר? אני לא קראתי לו בשם הזה, הוא נולד איתו."
"זה מה שהוא רוצה שאת תאמיני..."
"על מי אתה מדבר?"
"על הצונזר שכותב את כל הדיאלוג הזה..."
"שוב התחלנו עם תיאוריות ה'אני לא קיים אני רק דמות כתובה'
שלך?"
"תיאוריות? זה אמיתי..."
"תוכיח."
"מה תוכיח? איך את רוצה שאני אוכיח? הרי כל מה שאני עושה או
חושב נובע מהקלדות המקלדת של מי שכותב את הצונזר הזה..."
"כמה נוח מבחינתך. אישית, אני חושבת שאם באמת היינו דמויות
כתובות הוא לא היה נותן לך להגיד עליו אידיוט ועל מה שהוא כותב
חרא..."
"אבל הנה, תראי למעלה, הוא צנזר את מה שאמרתי עליו..."
"ווי... נכון."
"רוצה עוד? תראי את זה: יא חתיכת צונזר! אמא שלך צונזר!
אבא שלך אוכל בצונזר! סבתה שלך מלקקת בלטות!"
"הוא לא צנזר את המשפט האחרון שאמרת."
"הוא בטח לא הבין את זה."
"גם אני לא הבנתי."
"לא משנה, אותי זה משעשע בכל זאת... סבתה שמלקקת בלטות...
מצחיק."
"לא. לא כל-כך."
"מה את מבינה בהומור?"
"מה זאת אומרת? אני מרימה לך להנחתות עוד מתחילת הפגישה
שלנו."
"יופי. אבל זאת לא את שמרימה, זה ההוא שכותב את כל זה."
"כן. אלוהים הוא תסריטאי."
"ואני הבן שלו..."
"יש לך יופי של שיגעון גדלות."
"ובשביל להגיע להבחנה הזאת למדת כמה שנים?"
"טוב. נגמר לנו הזמן להיום."
"איזו דרך מחורבנת לסיים את הקטע..."
"מחורבנת אולי, אבל אפקטיבית."
"טוב נו... יאללה ביי."
"להתראות."
"ביי..."
"אתה חייב להיות בעל המילה האחרונה?"
"כן."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בעקבות המצב
הקשה במשק אפילו
הארי פוטר
מעבודתו...


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/5/07 1:39
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ניקולס קופיטמן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה