למה הפסקנו? אני לא יודע בטח הלכתי לבכות כמה שעות, זה מרגיע
את אמא שאני בוכה ומראה חולשות שלא הראתי לה לפני, אני מקווה
שהיא רואה איכשהו דרך איזו אמונה תפלה או דרך הכוכבים או דרך
סיפורי סבתא אחרים כי מכאן, מקרוב, היא נראית מאוד גוויה
והמוות לא עושה לה טוב, במיוחד לא בתאורה הזאת.
אז אוקי סיפרתי שאני ישראלי ושגרתי בארץ עד גיל מסוים לא זוכר
מתי עזבנו בדיוק, היום אני בן 19 בערך אז זה היה בכיתה ח' או
חטיבה או משהו, לא יודע, אבא אמר שהכי בטוח שנעבור למאדים כי
שאר הכוכבים לא חלק מהמשטר הקפיטליסטי, וזה מסוכן להיות עם
החלשים, ככה הוא הסביר לי, שבמלחמה כמו במלחמה צריך לבחור צד,
ולא תמיד מה שבוחרים הוא הצד הצודק אבל שככה זה, לי לא היה
אכפת אפילו קצת מהצדק ומהמשטר העיקר שיהיו לי שם חברים. אני לא
הבנתי אז מה זה קפיטליזם וקומוניזם אבל זה היה נשמע כמו שתי
דמויות יריבות ב"מורטל-קומבט", אבל היום אני כבר מבין את
המשמעות המעמיקה של דרך חיים וערכים חברתיים, אני לא יודע איך
להסביר את זה אבל אני בעד שלכולם יהיה הכל, גם אם זה מעט,
המשטר של נורדיק המגעיל הזה הוא מאוד לא צודק ואני לא כמו אבא
שלי שונא את האלה שלא צודקים גם אם הם החזקים, יש לי בכל אופן
יותר עמוד שדרה ממנו, ממה שהיה לו, עדיין יש לו פשוט שעכשיו
הוא ישן עמוק-עמוק בתוך הטעויות שלו, התא המשפחתי שלי מורכב
מארבע גופות, אמא ואבא מונחים בחדר ליד, הייתי משמר אותם כמו
במצריים העתיקה אבל למי יש כוח, אפשר לחשוב מי הם כבר ומה הם
עשו בשבילי, בקיצור יש אותם שם בחדר ואת האחים הקטנים שלי
ואותי, האחים הקטנים מתו ראשונים בגלל שלא היה אוכל נורמלי והם
אכלו מעט ושתו מעט, ונראה לי שהדביקו אחד את השני בדיזנטריה או
מחלת שלשולים כזו מוזרה שגורמת לך לשלשל מכל חור והעיניים שלך
הולכות והופכות לנוזליות יותר, איכס. כן זה דוחה, אבל התאבלתי
כל כך הרבה ונגעלתי כל כך הרבה, יום אחרי יום, שעה אחרי שעה,
במשך חושך שלא נגמר, אני בחדר עם משפחתי הגוססת, ואחרי שבועות
קצרים הם כבר הלכו ואני חסין, אני כבר לא מרגיש את הנוכחות
שלהם ואני מרשה לעצמי לדבר עליהם בזלזול ובציניות, כי אני כבר
לא שפוי כל כך ולא ממש אכפת לי, הדבר המרכזי שאני מתעניין בו
זה לצאת מכאן, אבל רגע, אתם בטח תוהים למה אני כאן? ולמה אני
חי כשכל משפחתי מתה? שאלות מצוינות!
אני הולך לקחת את הנייר מהחדר של אמא ואבא, מזדיינים
מלוכלכים.
זה מזכיר לי את היום שהלכתי להביא נייר מהשירותים, בבית שלנו
לפני שעברנו לרמלה, עוד כשהיינו בירושלים ותפסתי אותם מזדיינים
כמו מטורפים על השטיח המכוער של אמא, ואז ראיתי שאמא צבעה
לאדום וחשבתי שזה יפה, ושניה אחר כך הבנתי שזאת ענת ההיא
מהטלפון שהם רבו עליו, ועכשיו כשאמא לא בבית הוא בוגד על ימין
ועל שמאל.
כשאתה בן 7 ואתה רואה זוג נדפק על הרצפה בזמן שהוא מחובר דרך
צינור בלתי מזוהה (ידעתי שזה זה אבל עדיין, זה בלתי מזוהה),
ואתה קולט שזו לא אמא, האמת היא שזה עשה לי הקלה לשניונת, כי
ממש לא רציתי לראות את אמא בזמן אקשן, לא שעל אבא פינטזתי אבל
מילא, לאבא היה בולבול גדול ולענת היה פרצוף מופתע מאוד, אני
מקווה שזה אני הפתעתי אותה ולא הבולבול.