עשן כחול נפלט ממאורות הביישנות,
מפורר בצאתו סכרים כבדים
ומשחרר עשן בטעם תות שהתבשל היטב בחביות עץ נעולות.
הסטריאוטיפים של זיינות ושרמוטים, כמו דמויות חשוכות
פורצים ממחילות הגרבילים
ומותכים בתוך בקבוקים מזכוכית אל תמיסת השחרור שלנו.
האש מגישה ואני לא מהססת.

נשיקות חומקות מאוויר דחוס אל תוך פיות פעורים
ובהתמלאות החביות הצנומות שלי,
האתיקה תתפורר ותתכלה באדמה הקוצנית.
בתום הערב יצמח שם עץ תותים וביחד ילדינו יטפסו.
בבוא הבוקר העץ ייכרת ויעובד לחביות חדשות
שיאחסנו עשן בצבעים שאנו לא מכירים.
(בעוד 24 שעות נשב על ספות בלויות ונעשן סיגריות ירוקות
של אמת שנסחפה)

ככה לילות עוברים, והגיטרה
גוהרת מעל הגופים הפצועים בקימורי הנשיות שלה
תבשל לי שיקויים חדשים.
מקללת את מחילות הגרבילים,
שכרסמו לי את הזיכרון
והותירו את הבריות כובלים לי את התווים.