אני אכתוב הפעם. ולא אומר. אין בי הרצון היום לפתוח בדין
ודברים אודות ערכים ומשחקים, אנשים ומחבלים, טילים ופרחים. אתה
אהבתי. אך לא בזה.

אם היה בי רצון הייתי אומרת לך איך נראים בעיני הדברים כמשחק
בין שני ילדים, בארגז חול בשעת ערב מאוחרת. הגן כבר נסגר,
אפילו הגננת הלכה. ואין מבוגר לרפואה בסביבה. המשחק השקט, הפך
למריבה. בנייני חול שנבנו בתשומת לב ואהבה נרמסים בבעיטות.
כפות גריפה מתעופפות ודליים פוגשים ראשים של ילדים. ואין אף
מבוגר לרפואה. אתה היית אומר ששוב אני מתהלכת לי בינות לעננים
והיית דורש: "אוקיי, אז מה את מציעה?" ושוב הייתי מסבירה,
ושואלת, כיצד היית מתייחס לדבר אם היה מדובר בשני ילדים? והיית
אומר "אבל לא מדובר". והייתי אומרת, שלא בשניים אלא ביותר, אך
עדיין, באנשים. והיית אומר "לא לא, אלו מדינות".
ושאלה היא אכן, אם כדאי להתייחס למדינה כאל גוש דביק ומוזר, או
כאל קובץ אנשים, כמוני כמוך. ושוב היית דורש בנחישות "ומה את
מציעה?".
ואין הצעה מתוכננת בקפידה, כזו שכשנכסים למסלולה בנחישות אין
מנוס מלהשלימה. אין דרך פעולה. אין תוכנית עבודה.

אבל, לפעמים, כך ניראה לי, טוב יותר לא לעשות. להפסיק עם
זריקות הדליים. ואף אם נהרסו כמה בניינים, להפסיק לבעוט כדי
שלא בטעות ישברו גם עצמות. ואפילו אם נשברה איזו עצם, כדאי
מאוד להפסיק עם ההשתוללויות.  

אתה אהובי. אך לא בזה. אתה דבוק ב"אין ברירה". בשחור והלבן,
הרע והטוב, הרוצה להשמיד והעומד להיות מושמד. ומה לומר. אין.
אתה שם איתם, עם אלו המוכנים לגלגל מלשונם מילים כמו "טיהור"
ו"כתישה" בלי שמץ של אירוניה.

עם קביים של נרדפות ארוכת שנים.
וגם מוסר שזורם כמו דם.
שאין ספק שהוא שם.
לא צריך לבדוק. כל עוד אנחנו בחיים.

אתה אהבתי. אך בזה אתה איתם. שאינם אהבתי. אתה אהבתי, הקרוב אל
ליבי וגופי. אל נפשי. החולק את מיטתי עימי. ומביא אליה אותם.
לעיתים רגועים ולעיתים רועשים ומטרידים את שנתי. תקוותי, שלא
ירבו וירבו כך שאאלץ להוציאך, אהובי, עימם ממיטתי, כיוון שלא
יישאר בה עוד מקום עבורי.