פואמה שנכתבה על ידי תינוקת
בת רגעים מעטים בעולם
היודעת את עתידה ומהלך חייה.

אמנזיה אהובתי
אלצהיימר מחמד נפשי
כנסו, הציפו את מוחי
הרסו את תאי המוח
הם יודעים יותר מדי
גאלו את נפשי
המשוועת...
לקורטוב,
של חוסר ידיעה
לקמצוץ,
של אי וודאות
לשנייה,
אחת יקרה כל כך
העוסקת
בתפל
בשטותי
בשולי
כמו אי ידיעת
השנייה המדויקת
בה אלקק לקיקות
גלידה אחרונות
כמו הרגע בו תקרא בשמי
ואופתע.
שכן על פי חישוביי
קריאתך נשמעה
שנייה אחת מאוחר מדי
אבוא אליך
מיד
מבטיחה
מקפצת משמחה
רננה שכזו
תהדהד במוחי
עד לנשימתי האחרונה
רק בבקשה
פגום במוחי
ערפל את חושיי
כי העולם מסביבי
חונק, בלתי נסבל
צפוי, ידוע מראש
מאיים לבולעי
מראה את כוחו
כל רגע מחדש
מוכיח לי שוב
"אל דאגה גברת,
הכול מתנהל על פי התוכנית"
במקום הזה כבר הייתי
חוויה זו כבר חוויתי
ואני יודעת
שורות אלו כבר מלמלתי
זעקתי זו נשמעה זה מכבר
אך תוכן הפואמה
מפעם בי עד בלי די
איני פוסקת מלאומרו
ולא אפסיק עד יום מותי
אף לא לשנייה קלה
כי הייאוש העוטף אותי
אותו לא טעם אדם מימיו
הינו מנת חלקי
המקוללת
לכן תהי זו בקשתי באחרונה...
אמנזיה אהובתי,
אלצהיימר מחמד נפשי
כנסו, הציפו את מוחי
גאלו את נשמתי.