"תעצמו עיניים חזק. תחשבו על הבן אדם הכי חשוב לכם בעולם.
אימא, אבא, החברה שמחכה בבית,. חבר טוב, אחותכם הקטנה. מי שזה
לא יהיה. הבן אדם שתעשו הכול בשביל להישאר בחיים בשבילו, בשביל
לראות אותו שוב. יש? יופי. אל תשכחו אותו לרגע. תילחמו כמו
אריות, ושהוא יהיה כל הזמן מול העיניים שלכם. תעשו הכול בשביל
לשמור על עצמכם חיים ושלמים בשבילו. ברור? יופי. תזכרו, בשטח -
אם בא מולכם אויב - זה אתם או הוא. עדיף שזה יהיה הוא.  יאללה.
זוז."

זה כאב מדי לחשוב עליה, אבל היא הדבר הראשון שעלה לו לראש. ה
"היא שהיא יותר מאחותו", עם החיוך הגדול והמקסים שלה, שהוא כל
כך אוהב. פעם היא הייתה הידידה הכי טובה שלו, ואחד האנשים הכי
קרובים אליו בעולם. באופן טבעי, הם מצאו את עצמם חברים באיזה
שהוא שלב. בסוף, עוד לפני הגיוס, היא עזבה אותו, וזה כל כך
כאב. הוא ממש הרגיש בזמנו איך נקרע לו הלב לשניים, איך נלקח
חצי ממנו לבלי שוב. כשהיא לא הסכימה שיחזרו, אז, כשביקש, הוא
הרגיש כאילו דקרו אותו בלב עם סכין.
הכאב לא עזב אותו עד היום, ולא המחשבות עליה והגעגועים. עדיין
היה לו קשה בלי לשתף אותה בחוויות הקטנות והיומיומיות, ובכול
המחשבות שצצו בשעות הארוכות לבד, בשמירות למשל. ועדיין חסר לו
לספר לה כמה קשה, ולתת לה להיות שם בשבילו, להרגיש כמה אכפת לה
וכואב לה.
הוא לא הבין איך הוא שורד, בלי לשמוע את הקול שלה מספר לו כול
דבר קטן בהתלהבות המיוחדת שלה, ואיך שהיא מנסה לעודד ולהצחיק
ולהעביר אליו תחושה של בית. והיה לו חסר להיות שם בשבילה
כשקשה, ולרצות לחבק אותה חזק חזק. וכול חוויה שקרתה לו עדיין
עברה את התהליך במח של "איך אני מספר לה", והוא עדיין חשב איך
היא תגיב ואיך זה יהיה לשמוע את הצחוק המדביק שלה.

הם דיברו פעם ב, על הא ודא, כשיצא בטעות, ונפגשו איזה פעמיים
במקרה, במדרחוב ובתחנה המרכזית. זה אף פעם לא היה מספיק וממצה,
תמיד מלווה בתחושת פספוס. היא הייתה כל כך יפה. העיניים
החומות-ירוקות שלה הביטו בו במבט השובה המיוחד רק לה, והחיוך
הגדול שלה, שהוא כול כך אוהב, הזכיר לו נשכחות. הוא, לידה,
הרגיש כול כך מוזנח ומסריח, אפילו במדי א', והתפלל לראות
בעיניים שלה את הניצוץ של הגעגוע, שהיא ידעה להסתיר ממנו כול
כך טוב. (אבל גם הוא הסתיר את הניצוץ שלו ממנה, והוא אפילו לא
ידע).
כשהסתובב בעיר וחיפש אותה מסביב, הוא לא ראה אותה. היא הופיעה
פתאום, דווקא כשהוא לא היה מוכן, ושוב הוא הרגיש את התחושה
המדהימה-מבלבלת הזאת, כאילו צובטים לך את הבטן מבפנים.

הוא חיכה לרגע שבו הוא יחשוב עליה או ידבר איתה, ותעטוף אותו
תחושת השלמה. כול הזמן הוא חשב שהנה, תכף הוא יוכל להסתכל על
כול התקופה ההיא כמשהו מתוק שהיה ונגמר, אבל הרגשות לא עזבו
אותו, ותמיד זה כאב מחדש. אורית, חברה משותפת של שניהם, רמזה
לו שגם היא, החצי השני שלו, עדיין כואבת, עדיין אוהבת ועדיין
מתגעגעת. היה לו קשה להאמין שזה ככה. "אולי אורית סתם
מדמיינת", הוא תמיד חשב. "בכול מקרה, בטוח טוב לה יותר בלעדיי.
אם היא לא רוצה שנחזור, אין לי ברירה אלא להתגבר, כי בסופו של
דבר, זה אשמתי".

הוא הבטיח לה פעם, לפני הגיוס, שהוא לא ימות, והוא ישמור על
עצמו בשבילה. עכשיו, כשהיא ישר עלתה לו לראש, הוא הבין שהוא
רוצה לחזור הביתה בריא ושלם, ולדבר איתה שוב, במקרה, ולראות
אותה שוב, בטעות. הוא רוצה להישאר פה בשבילה.
היא תמיד ספרה כמה יכאב לה אם יקרה לו משהו, והוא לא רצה שיכאב
לה לעולם, ובטח שלא בגללו.
הוא החליט לעשות הכול, אבל הכול, בשביל לחזור הביתה אליה.
הוא יבקש ממנה שוב שיחזרו, והוא לא יוותר לה הפעם, ולא יסכים
לשמוע לא.
הוא יילחם עליה, ויוכיח לה שהוא לא יפגע בה שוב, לעולם.
הוא ידאג שיהיה לה הכי טוב בעולם, כי זה מה שמגיע לה.
הוא ידאג שיהיה לה הכי טוב בעולם-
אתו.

א', ה' אב תשס"ו,
30.7.06