השעה היתה שבע בערב כששמתי אותו בדירה שלו, אחרי ששוב הוא
הזמין אותי לאסוף אותו על הדרך בתירוץ שמטרתו (כך חשבתי) בעצם
להיות איתי, ואני כהרגלי בקודש הארכתי את המסלול בפתטיות כנועה
אבל בטוחה בעצמה, רק בשביל ההזדמנות לבהות בו עוד קצת ולשהות
במחיצתו.
לקראת שהגענו הוא הנחית את הפצצה מאתמול.
"הילה תהיה אצלי הסופ"ש," הוא אמר והאסימון בכלל לא נפל לי.
"אתה לא שואל מי זאת הילה?" הוא תהה מבולבל,
"מי זאת הילה?" הגבתי בלי לחשוב פעמיים.
"הבחורה שאני יוצא איתה כבר חודשיים" הוא שיגר ושכח.
"חודשיים??" התפלצתי בכיסא, "ולא אמרת כלום?" שאלתי מופתע
ותומך כגברבר מבסוט וחברי.
האמת כידוע היא שאז נמלאתי בכל התיאורים מאמש על חיצים, לב
שהוא תפוח עץ, ואפקט הפילוח שהשאיר אותי ספק נסער ספק מרוסק
דקות ארוכות לבדי במכונית אחרי שהוא ירד. משם כבר לא ממש
הקשבתי לו. כשהגענו אליו הוא פתאום התרווח ושקע במושב כלא רוצה
לרדת. עכשיו כבר הייתי מבולבל לגמרי. לפני שניה הוא אומר לי
שהוא יוצא עם מישהי כבר חודשיים, ועכשיו הוא שוב משחק איתי את
המשחקים המרמזים שלו, של מי שרוצה למתוח את הרגע ולהאריך את
הדקות. עוד רגע הוא יעז לפתוח איתי בעוד שיחה ארוכה על כלום.
"אני ממש ממהר," אמרתי בנחישות.
"טוב" הוא ענה אבל בעצם התעלם.
"בקיצור..." הוא לא ויתר ואני כבר כעסתי.
"לא, באמת, אני חייב ללכת" קטעתי אותו והצבעתי על שעון היד שלי
כמי שכל דקה חשובה לו. בהזדמנות אחרת הרי ברור שהייתי יושב
איתו באוטו, מוכן להשחית שעות, בוהה בו ונוצר כל שנייה.
הוא התיישר ויצא מהמכונית. לא היו בי הכוחות להסתכל עליו בפעם
האחרונה לפני שאני בורח משם. אני כבר לא זוכר אם הוא אמר משהו
אחרי שהוא ירד, רק מיהרתי לאסוף את השברים ולהעלם אל השקיעה או
אל הבור או אל הביוב ממנו באתי. הוא כמובן לא ידע איך התנפצתי
לרסיסים מבפנים. חודשיים...
בנסיעה חזרה משם בדרכי הביתה, אור השקיעה האדמדם החל לנצנץ
מאחוריי מבעד למראות. ובעודי נוסע בין שדרת עצי הדקל
הגמלוניים, אני, הגלגל"צ המעופש והצריבה בעיניים, לא יכולתי
שלא לחשוב על כל שדרת ההומואים האומללים שעברו רגעים דומים
כאלה לא פעם - לא חיפשתי בכך נחמה, זה רק העציב אותי יותר -
ואיך נידונו לאכזבות ולשברון הלב הזה מכאן ואילך ובכלל בקיומנו
הסגפני. זו אינה באמת הבדידות כפי שזו הידיעה.
C'est pas vraiment la solitude mais c'est la certitude.
|