נחתת ככה סתם כאילו כלום.
אתה מחבק, אתה לא מנשק,
אתה נזהר.

הוא מתבונן. הוא מסתכל,
אבל הוא כבר לא ממש מקנא.
רק לפעמים...
הוא מעודד את הקשר, אבל לא יותר מדי,
שלא אקום יום אחד ואומר לו "ביי".
הוא חושש, הוא מפחד.
הוא לא יודע כמה אני חיה אותו,
נושמת אותו כל רגע.
הוא נותן לי כוח.
כבר אמרתי שאני פלרטטנית,
אבל לא בוגדנית,
בטח לא עכשיו
בזמן קסום כזה,
מי יכול לחשוב על בגידה?
(ואני לא מדברת על המלחמה).
אני משתדלת לא לבכות לידו
כדי שלא יחשוב שעשה משהו רע,
לפעמים אני מצליחה.
היופי שבו מעביר בי צמרמורת.
כשהוא חוזר הביתה,
אני רוצה לחבק אותו
ככה שלא יוכל לעזוב.

אני אוהבת את ימי שבת
כי אז הכול הולך לאט,
קמים לאט, זזים לאט,
מתכרבלים עוד רגע קט.

הוא אחד, הוא יחיד,
הוא הכי מיוחד.
ואתה? אתה חמוד,
אבל לא כמוהו.