פלרטטת אתי היום מעומק כיסא הגלגלים שלך
ועשית לי עיניים מצועפות
תימניות חמות ומשותקות
ויכול הייתי לדמיין את המין הענוג אתך
על שלל צבעיו ומכותיו

רק דבר אחד הטריד אותי ולא מצאתי לו תשובה

האם כשתגמרי, ואני מבטיחך, את תגמרי, האם תרגישי בזה קורה?
האם ברגלייך תזרום  התחושה הנהדרת?
כלומר ברור לי שפיזית זה בלתי אפשרי,
היות ואת משותקת מהמותן המנענעת שלך ומטה
אבל האם ישנן תחושות פיזיות שהמקור הנפשי החייתי שלהן
מאפשר לאישה משותקת להרגיש בהן?

אני מניח שלא תרגישי כלום
וזיעתי תוגר עלייך לשווא

אני נוסע חזרה לחיפה
והרגליים שלי רדומות וצועקות
וכל הנפש
בכלוביה הנוזליים
המצטופפים בתוכי
ממתינה בכסיסת ציפורן אחת יחידה
וגדולה

תן לזה לגרוף אותך לערוגה
תן לגנן האוהב לקחת אותך
יחד עם שאר העשבים
הנמוכים
בתנועה אחת שלמה

שלושה מהנכים שלי
החליטו לסמן לחברים הנכים יותר שלהם
שהם כועסים עליהם

לקחו את הרגליים הנכות
וברחו להם בצליעה קטנה

"אפילו אסירים עושים מסיבות סיום"
אמרתי להם
אבל הם בשלהם
כלואים הרבה יותר מכל אחד אחר

האקדמיה ונציגיה עלי אדמות
הם אולי הדבר הרע הטוב ביותר
שאני בא אתו
במגע
בחיי היום יום שלי

הם, על מגדליהם הגבוהים,
בחליפות המלומדים שלהם
ובקסתותיהם המתמידות
ובמלמוליהם האידיוטיים
גורמים לי להבין כל יום מחדש
מה איני רוצה לעצמי
ומה עליי לשבור ולחתוך

"White man's heaven is a black man's hell"

ביושבי במשרדי הסוכנות היהודית
קיבלתי החלטה מודעת לצייר על קירות השירותים שלהם
מסרים פוליטיים קריקטוריסטיים
קטנים בצורת מגני דוד
מעוטרים בצלבי קרס מוסווים היטב

זה רעיון טוב!

אני שוב ברכבת לתל אביב
(הפעם בלי חשיש ואלכוהול, אני בהפסקה)
והפעם התמונה נוראית
בתא לפניי, כשצידו מופנה אליי
יושב איש קרח ומבריק (!)
נטול כל סימן זיהוי של שיער
ומפטפט בלי הפסקה בטלפון

מאז המריאה הרכבת
הוא מכר כבר שני מחשבים
ואופנוע
(מה שהביא את אבידניוס הצעיר לעשות תנועה
כבר פעמיים לכיוון הצוואר שלו אבל לבסוף,
שוב
לוותר)

ממש לפניי זוג גברים קרחים נוסף
והם מפטפטים על הייטק
והשתלטויות ומיזוגים
ואני כבר מרגיש את עצמי
משחרר חגורה
ממכנס
שולף גרזן
מאחורי גב
משחיז סכין אחת
בשנייה
ועוד אלף דרכי רצח גלויות
אבל בסופו של דבר
עצירת הרכבת דוחקת בי לקום ולרדת ממנה
וכשאחד מהגברים האלה
נתקל בי בירידה מהרכבת ולא טורח להתנצל
(הוא זורק בי מבט נוזף ומתנשא תחת זאת)
אני מחליט החלטה
ומאותו רגע אני פועל מוכנית לעברו

ארבעים דקות מאוחר יותר (אחסוך מכם את ההקדמה)
מוצא את עצמו אבידניוס הצעיר
מהלך ברחוב בן יהודה
אחרי אותו ברנש קירח ומבריק
ומחשבה אחת נוצצת בתוכו
לגבי אותו קירח

כשמבחין הנרדף באבידניוס הצעיר
הוא מגביר את קצב הליכתו כי גם הוא כנראה מבין
שהיום לא יהיו מעצורים
ובלי לשים לב הוא פשוט
מתחיל לרוץ ממני בפחד אדיר, תוך שהוא מחבק היטב את
תיק איש העסקים שלו קרוב

אני מוותר
ונעמד במקומי
וכל המחשבות שלי יודעות
עד כמה מצבי נורא

פיטרו אותי היום
עמכם הסליחה

ובתוך כל זה
אני קורא עכשיו מחזות של ברנרד שאו
ומתפעל מההקדמות הנהדרות שלו
לדמויות
במיוחד במייג'ור ברברה

בניסיון מוצלח לצייר תמונה מהימנה
לגבי אחת הדמויות
שאו כותב
"הוא אכזרי אבל לא מסוגל לרצוח
(אולי רק לעינוי בצורת ניקור עיניים)"
ואני שואל את עצמי איך שאו היה מאפיין
אותי בתור דמות במחזה שלו
(אני מספיק מעניין)

היה כותב שאני
"מסמר שערות כשאני מביט היישר לתוך"
והיה מוסיף ומספר ש
"הזיעה הנוטפת ממנו תדיר
משחקת תפקיד חשוב בעיצוב הקטטוניה
שאופפת את דמותו"

הייתה לי כרגע מחשבה מרתקת
לגבי תיאטרון

מה אם, מה אם
במקום הופעות חוזרות מול קבוצות קטנות
היו מציגים בתיאטרון כל הצגה
רק פעם אחת פעם אחת
לפני המון רב, נניח מיליון, בבת אחת?
משהו ודאי היה שונה בתכלית
בסוג כזה של מאורע תיאטרלי
(חשבו על האפשרויות, לעזאזל)