כמה שנים אחרי יש בי עוד געגועים. ככל הנראה נגעת באיזה מקום
איזוטרי, שמדי פעם מפעיל את דמיוני, מעורר אותי לרצות לטעום
ממך שוב

שניים שלושה ניתוחי לב פתוח, שינויים, לא, לא, מהפכות, עליות
ירידות, שהייה במקום, סאלטות, גלגולים, שתיקות ממושכות,
תיקונים, טיפולים, בכי, צווחות, צחוק והתפרצויות. רגע השראה
וטוהר אמיתיים. טלפון לאבא לומר לו תודה. שלחתי גם אותו אל אבא
שלו, שבינתיים הספיק למות. טלפון לאבא לומר לו שאני אוהב אותו.
גם לאימא.
עד אליי. אני ביישן, פחדן, אגו מניאק מטורף. נפוליאון, אבל
נקניק. עדיין ממשיך לעשות קולות של שמשון ללא שיער. אבל אני,
אני באמת טהור, טוב, אוהב ושמח.
רציתי לדבר אתך, לא העזתי. לא יודע איך זה קרה שנתקעת לי בראש.
לא, בכליות או בכבד, אחד מאלה שלא הצלחתי להחליף.
מנסה לומר לך אמת. זה לא קל, היום אני כבר יודע. הכול פוזה
וקליפות, ובכול רגע צריך לפלס את הדרך מחדש. איזה ביזיון זה
להיות עצוב כששום דבר בעצם לא אמתי. את זה אני מבכה, וזה דווקא
משמח לעתים.
ברחתי לחצי שנה. רק לחצי שנה. אין לי מושג מה החזיר אותי. נראה
לי שהשיגעון דפק בדלת. היו חששות, אבל הייתה גם שמחה גדולה.
אמרתי, אם כבר שיגעון אז לפחות ליד ההורים והקרובים. שיישמעו
הכול, לעזאזל. ומתקשה להימנע מלחפש הסבר מדוע את חוזרת אל
ראשי.

בעצם, אין לי חשק וזה לא ממש מעניין לחשוף את הסיבה האמיתית
(בטח כמו כול התופעות גם היא נובעת מאיזה שהוא חוסר), אז אני
אמשיך לדבר על עצמי. הרבה יותר מעניין. הויפסאנה הביאה אותי
לשמור שבת, או בכול אופן ממש להשתדל לא לנסוע בשבת. אני אפילו
מוצא בזה היגיון (לאו דווקא ביום שבת אלא בעיקרון), אבל לך
תתחיל להסביר אותו. חוץ מזה אני מנסה לעשות הסבה בתחום
המקצועי.

טוב, אני מתחיל לשעמם את עצמי. בטח אמרתי די והותר, או שאני
בדיוק על סף לגעת באמת ובורח. זה מופרע לחלוטין, אבל זו עובדה
דפוקה. מתגעגע לאיזו תחושה שהייתה אתך, שעוררת אצלי. ואיכשהו,
משהו קטן ממנה מתעורר מעט אצלי, עכשיו כשאת בדמיון שלי לרגע,
ומדמיין לי איך המילים שלי נשלחות אלייך ויוצרות גשר, שבנוי
כולו ממילים ומאמונה כלשהי, שתקראי ותגיעי עד כאן ותטפסי
ותתקרבי, ואז  הפער שבין הדמיון למציאות מתפוצץ במלוא עוצמתו
ואני משתתק.

מרגיש לי מלאכותי לסיים עכשיו, אבל באמת שאני לא יודע מה לומר.
למעשה אני לא יודע אם אני מאמין לזה שאומר שהוא מתגעגע אלייך,
לזה שהיה נורא רוצה לשמוע ממך שוב, לזה שהיה רוצה להיפגש אתך
ולזה שכותב את המכתב הזה. אני משוכנע שאם רק אקרא לרגע את כול
מה שכתבתי כאן תהיה לי איזו דעה, נגיד ירוקה, על כול המכתב
הזה. מחר בבוקר, ביום שאחרי תשעה באב, כבר בטח תהיה לי דעה
לגמרי אחרת, צהובה או כחולה, ועוד שנתיים בטח כבר נקרא את זה
ביחד ונצחק...  לך תבנה בניין, כשכול רגע הצבעים משתנים ואתה
משתנה.

טוב, הקול הכועס, זה שרואה תמיד בז' ואפור, אומר שדי, שלא נותר
עוד מה לומר. לבן-אוהב ושחור-שונא הסכימו על דבר אחד - בזכותך
הם נלחמו בדרך הגונה, ועכשיו הם הולכים לנוח קמעא.