הוא רץ לצידו השני של הרחוב,
לעברי, בעיניים מתנשפות,
נעצר.
מחפש מילים (או מפלט?) אך יודע
שכל שיכול להציע
הוא זיון שכולו נחמה.
רחמים?
לא תודה! אין זה מפתיע אותי ונמאס לי
לשמוע את המשפט הזה שוב, בפעם המי-יודע-כמה
"אי אפשר לאהוב אותך"
אז אי אפשר! גם אני לא אוהבת.
אותי - נשק...
-אין לי מה להציע לך.
נעורי מתרחקים בכל יום עוד מעט,
חסרונם נחרט בפני, והנה עוד קמט קטן-
אין לי צורך בנעוריך.
נעורים מבטיחים "יהיה בסדר!"
אני מעדיפה חיוך מקומט, או קימוט מחויך,
עיניים עייפות, אומרות: "לא בטוח שיהיה בסדר,
אבל לפחות ננסה".
ועודני לבד, היה זה עניין של זמן - צפוי מראש.
-אני לא מבין איך את שלווה כל כך,
אינך יודעת היכן הגבר שלך?!-
אין בידיי מסמכי בעלות על איש!
אינני חפצה במסמכים מסוג זה.
-ואם אגיש לך מסמכי בעלות על ליבי?
אהיה שלך?-
ומה בכך?
אם אין בזוגיות איחוד שני עולמות מה הטעם בזוגיות?
"ברוכשי" לי חבר/איש/בן זוג הוספתי לי קישוט.
אין כאן מן האיחוד, מן הלמידה, מן החשיפה לעולם חדש.
אין לי עניין בבעלות על נשמה נוספת לקרוא לה "שלי".
הנני מחפשת שותף.
-ואני? איך אוכל לרצות ולהיות לשותף הזה?-
לא אתה.
אני יכולה לטבוע בעיניך התמות, הסתומות לעיתים,
הצוחקות לעיתים, הכבויות. לעיתים
אני רוצה לשכוח מכל מוסר, הגיון ומציאות.
להתמסר, להשתגע.
אך כשהכל יגמר?
-ולא יגמר! נהיה יחד לנצח!
נקנה עציצים וחתול. נדבר על חסכונות ונבחר שמות-
לא לנו.
וכשהכל יגמר ותעדיף לזכור אותי כבת זונה
ותרפא את המחלה חשוכת המרפא אהבה בתרופת השנאה.
לא אוכל לשאת זאת.
אל תשנא, בבקשה.
-אין בי שנאה.- |