על המטוס חלמתי ללא הרף.
חיים על גבעה שכוחת זמן ליד עיירה נטושה.
ילדים כחולי עיניים וחדר שינה לא מפואר.
מתחת למיטה תיבה ובה אלפי תנוחות בזויות של סוטים.

ארובה שתבשר לעולם שאנו ויתרנו על טכנולוגיה מתקדמת.
ואולי גם נרוץ ביערות ונרגיש כמו בחלום או בסרט הודי.
הייתי נותן הכל כדי לחזור איתה למאלטה, ולשכב עם יאניקה על
החופים האדומים של עיר הולדתה.

משהו כזה חד פעמי שנותן לך תירוץ להתחבר לשירים ברדיו.
אולי לבכות בסרט, או לבהות בחלון המכונית,
ולדמיין פס-קול משובח וים אין-סופי של רגש.
עשרים ואחת אלף רגל באוויר זה נראה מאוד טפשי ומאוד נשכח.