לקחתי את אחותי למנזר השתקנים...
ידעתי שזה יהיה טוב לשתינו, גם ככה לא דיברנו אף פעם אז מטבע
הדברים זה היה הדבר הכי נכון לעשות...
היא כל כך יפה, אחותי... שבעצם בכלל לא אחותי אלא נימפה שמצאתי
בשלולית כשהייתי בת 5.
אנחנו מצטופפות על מיטה שקיבלנו... הנזירים אומרים שסגפנות
מטיבה עם הנפש אז מי אני שאתווכח?
אי אפשר לישון פה... השקט מחריש אוזניים, אז אנחנו קמות... היא
לוקחת את היד השקופה שלה ומובילה אותי לשירותים.
היא הולכת ואני אחריה, נפעמת מכל צעד שהיא עושה ומתחילה לקלל
בלב את אמא שלי על שלא הולידה אותי נימפה או נסיכה או סתם איזה
פיה מזויינת...
הדי הדממה ממסטלים אותי...
ואני מחייכת...
ופתאום היא לוקה בהתקף אפילפטי מהול בקצת חרדה...
כל כולי מהופנטת בעוד היא מפרפרת לה על רצפת השירותים המושתנת
כולה... עיניה הכחולות נעלמות לתוך מבט מיואש המייחל לעזרה...
ואני מחייכת...
נשיכה קטלנית, שחיכתה יפה בצד לרגע הנכון, מורידה לה חצי לשון
ומוסיפה דם לפסטיבל העוויות המושלמות שלה...
ואני מחייכת...
וכשכולה כבר מכוסה בדם שנוזל מזוויות הפה המעוות מכאב, רעידות
החרדה מתחילות לתת סימנים על גופה שבינתים איבד כל צורה
אנושית...
ואני מחייכת...
ולבסוף... היא מתנופפת לה במין תנופה אדירה ומקיאה אוכל, דמעות
וחיוך של ליצן...
ואני מחייכת...
אני נשארת עומדת, מהופנטת, נפעמת... היא מתרוממת לאט-לאט...
מסתכלת עלי בביישנות, מבקשת סליחה ומתוך תמונה מגואלת בדם, קיא
וסירחון-ממסטל, היא מלקקת את שפתיה עם לשון שסועה ועדיין, כמו
תמיד, נשארת נימפה...
ואני בוכה...


3:30 לפנות בוקר, קליפורניה 2004  
נכתב לאחר שיחה עם אחותי הקטנה שעברה בלילה הקודם התקף אפילפטי
ומיד אחריו התקף חרדה...