נסיך שלי, היא צועקת בלי קול והדמעות זולגות בלי מעצור,
מהעיניים אל הלחי ומרטיבות את הכרית.
הן שחורות, הדמעות שלה. זה בגלל האיפור שנוזל, ונמרח על הפנים,
ומדמה אותה למריונטה. מריונטה בוכה. זה היה הנסיך שלה. כול כך
שלה, הוא היה.
ממש כמו שחקנית בתיאטרון, או אולי אפילו בקולנוע, היא מסתכלת
עליו, ממצמצת בעיניים ומחייכת חיוך שליו. אבל בפנים, משתוללת.
מטורפת? אולי. כמו חיית פרא. הרי תמיד ידעה שהיא לביאה
אמיתית.
היא רעבה, רעבה עד כאב, למבטים הארוכים שלו, לליטופים, למגע של
היד, היד הזו שהיא מכירה כל כך בעל פה, מחליקה לתוך היד שלה.
כי אין תחליף, אין מרגוע. ושקט - בטח שאין. בגלל הזמזום הזה,
שהתיישב לה בין העיניים והוא רק הולך ומתגבר ומתעצם ומתחזק ולא
נותן מנוחה.
הוא מסתכל עליה, ולא רואה מילימטר פנימה. הוא כזה אטום, היא
כועסת עליו בלב ולא מבינה, אולי לא רוצה להבין, שהיא בעצם
האטומה פה. פעם הייתה שקופה לגמרי. הכול יכלו לראות לה על
הפנים.
ועכשיו - לא. סגרה עצמה מכול צד וכיוון, נעלה, ואיש אינו מצליח
לפתוח.
כמה היא רוצה שיתנפל עליה, כזה פראי ועדין. הרי בגלל השילוב
הזה היא בעצם התאהבה בו. כמה היא רוצה... שרק יסתכל לה שוב,
כמו פעם, לתוך העיניים ויגיד "אני אוהב אותך."
עוד פעם אחת, אחרונה.
והיא יודעת. טוב מדי, היא יודעת. ולמרות זאת לא מוכנה לוותר,
להיכנע.
להשלים אתו, עם ההיא, ובעיקר עם עצמה.
כי הוא כבר לא הנסיך שלה.