הוא
לפעמים כשהיא לא שמה לב, אני מסתכל עליה, ככה, מהזוית של העין.
לפעמים יש לה את הקטעים האלה, שהיא שקועה באיזה משהו, נגיד
ספר, והיא קוראת אותו בריכוז, העיניים שלה ממוקדות בספר והיא
מעבירה את היד שלה בשיער, וזה כאילו אני לא קיים בכלל.
אני אוהב להריח אותה כשהיא יוצאת מהמקלחת, לשאוף לתוך הריאות
שלי את הריח של הקרם גוף שלה, להתכרבל איתה במיטה כשהאף שלי
תקוע בתוך השיער שלה.
לפעמים אני מרגיש כאילו היא סוג של אלה, לא שמה לב אליי, מרחפת
לה גבוה גבוה בעולם משל עצמה. רק היא והמחשבות שלה, והחיים
שלה, שרוב הזמן הולכים בקווים מקבילים לחיים שלי.
לפעמים אני חושב, שהיא לא אוהבת אותי יותר.

היא
אני אוהבת להתמכר למקלחות ארוכות ואפופות ריחות. אחר כך אני
יוצאת לחדר השינה שלנו, לבושה בטי שירט ותחתונים, והוא מתחיל
להסניף אותי. אחרי שאנחנו שוכבים, אנחנו מתכרבלים  בכפיות,
והוא תוקע את האף שלו בשיער הלח שלי, ומסניף את ריח השמפו
שלי.
הוא כל הזמן מסתכל עליי, וחושב שאני לא יודעת שהוא כל הזמן
מסתכל.
אני מרגישה כמו פרפר, מנופפת בכנפיים צבעוניות, ועפה רחוק
באוויר, עוברת מפרח לפרח.
והוא הפרח, ופרח לא יכול להיות פרפר ולנתק את השורשים שלו
מהאדמה, שלא ייבול.
הוא לא תמיד חלק מהחיים שלי, הוא לא מצליח לנפץ את חלון
הזכוכית.
ואולי אני בעצם לא אוהבת אותו יותר.
או שלא אהבתי אף פעם.